יש תחושה מוזרה, כמעט סוריאליסטית, כשיושבים במשרד ומביטים אל המדפים העמוסים קלסרים ישנים. תקדימים משפטיים בבית המשפט העליון שנכתבו עוד במכונות כתיבה ידניות על גבי נייר פחם דק וצהבהב, לצד המסך הגדול שעל השולחן המציג כעת מודלים של בינה מלאכותית המסוגלים לסרוק מאות עמודי פסיקה או לנסח הסכם מורכב בתוך שניות ספורות. מי שנמצא במקצוע הזה כבר שישה עשורים, מי שחווה על בשרו את המעבר ההדרגתי מארכיונים מאובקים, פקסים וספריות פסיקה עבות כרך אל הדיגיטציה המלאה של בתי המשפט, אינו נתקף בבהלה מול עוד גל של חדשנות טכנולוגית ואינו ממהר להתרגש מסיסמאות חלולות. ראינו כבר מהפכות שהבטיחו לטלטל את הענף מן היסוד, ראינו תוכנות ומערכות שנחשבו בשעתן למאיימות ומשנות סדרי עולם, וברבות השנים למדנו להבין אמת פשוטה ועמוקה מדי כדי להילכד בהצהרות יחסי ציבור. הטכנולוגיה, משוכללת ומרהיבה ככל שתהיה, מעולם לא שינתה את עצם נשמתו של המשפט, אלא רק את המעטפת, את הכלים ואת הקצב שבו הדברים מתרחשים.
המולת הימים האלה סביב בינה מלאכותית יוצרת, אוטומציה של ניתוחי פסיקה וכלי ניסוח אוטונומיים, מייצרת בעיקר רעש חזק המטשטש את העיקר ומפתה הנהלות של משרדי עורכי דין לרוץ אל החנויות ולרכוש כלים, כאילו היה זה מרוץ חימוש טכנולוגי שבו המנצח הגדול הוא זה שמחזיק במספר הרישיונות הגבוה ביותר או בתוכנה החדשה ביותר. זוהי ראייה טכנית, שטוחה וכמעט ילדותית של עולם המשפט, משום שאם לכל המתחרים בשוק יש גישה חופשית לאותם המודלים בדיוק ולסורקי המידע הזמינים כיום לכל דורש, הרי שהכלי הבודד מפסיק להעניק יתרון תחרותי והופך בתוך חודשים ספורים למוצר מדף שחוק, שקוף וגנרי. היתרון העמוק והאמיתי שיבדיל בשנים הבאות בין משרד שמוביל את השוק ומתווה בו דרך לבין משרד שנשחק ונסוג לאחור, לא ייגזר מהשאלה באיזה מודל שפה הוא משתמש בבוקר, אלא מהי הארכיטקטורה הארגונית, המחשבתית והתרבותית שהוא בונה סביבו – כזו שיודעת לחבר באופן הרמוני, מחושב ואחראי בין נכסי המידע והניסיון שנצברו בו לאורך עשרות שנים לבין התובנה האנושית, מנגנוני הבקרה והאחריות המקצועית שאין להם, ולא יהיה להם, שום תחליף אלגוריתמי.
כשמפרקים את עבודת עורך הדין לרכיבים טכניים בודדים, קל מאוד לטעות ולחשוב שניתן להחליף את המכלול כולו בשרשרת של פקודות ואלגוריתמים. אבל זו אשליה הלוקה בעיוורון עמוק למהות המקצוע. משפט מעולם לא היה, וכנראה גם לעולם לא יהיה, תרגיל במתמטיקה שימושית, בלוגיקה פורמלית או בעיבוד נתונים. משפט הוא בראש ובראשונה אומנות השכנוע, הבנת מעמקי נפש האדם, ניהול סיכונים בתנאי אי-וודאות, וקריאת ניואנסים הדקים והסמויים מן העין בחדר המו"מ או באולם בית המשפט. אלגוריתם, מתקדם ככל שיהיה, יכול לזהות סתירות במסמכים, לסרוק אלפי עמודים בשבריר שנייה ולהציע חלופות ניסוח מבריקות, אך הוא נעדר לחלוטין את חוכמת החיים, את האינטואיציה שנרכשת רק מתוך מאות שעות של מבט ישיר בעיניו של הצד הנגדי או של השופט.
המעבר האמיתי שאנו חווים כעת אינו כרוך בהעלמתו של עורך הדין, אלא בהעתקת מרכז הכובד של הערך שהוא מעניק ללקוחותיו. המודל הכלכלי המסורתי, זה שנשען במשך עשרות שנים על תמחור לפי שעות עבודה טכניות של איסוף חומרים, בחינת פסיקה וניסוח טיוטות ראשוניות, הולך ומתפורר לנגד עינינו, משום שהלקוח של המחר לא יהיה מוכן לשלם על הזמן שנדרש למתמחה לחפש תקדימים במאגרים או לנסח סעיפים סטנדרטיים. הערך האמיתי יעבור באופן מובהק אל היכולת לייצר לולאת תגובה קצרה – כזו שיודעת להצליב בתוך דקות בין שינוי רגולטורי לבין נתוני העומק הספציפיים של הלקוח, ולהגיש לו תובנה אסטרטגית בהירה, מעשית ומגובה באחריות מלאה. הלקוחות לא יבואו אלינו בשביל הטקסט: טקסט הפך להיות משאב זמין, זול ושופע, אלא בשביל הדילול של הרעש, בשביל השקילה הזהירה של החלופות המורכבות ובשביל השקט הנפשי שמעניק להם עורך דין מנוסה, עם גב מקצועי ויושרה.
במבט צופה פני עתיד, עורך הדין של העשורים הבאים יצטרך לפעול פחות כ"מעבד מידע" ו"שואב מים" זוטר, ויותר כארכיטקט של מערכות, כמכוון אסטרטגי וכמציב גבולות. הוא יצטרך להבין לעומק מתי לאפשר לטכנולוגיה לרוץ כדי לחסוך משאבים ולהגביר יעילות, אבל בעיקר מתי לשים את היד על הבלמים, להתערב ולצקת את שיקול הדעת האנושי. זהו אינו איום על מקצוע עריכת הדין, אלא זיכוך מזוקק שלו בחזרה אל ליבתו ההיסטורית והערכית: אל החוכמה, אל הליווי האנושי הבלתי אמצעי, ואל האחריות המוסרית והמקצועית העומדת בבסיס האמון העמוק שבין הלקוח לעורך הדין שלו.
