איסור לשון הרע בישיבות מליאת הרשות

ישיבות מליאת הרשות המקומית, הן זירה יצרית. אולם היא המקום לבירור נושאים וסוגיות במרחב הציבורי-העירוני. האם דברים וטענות הנאמרים בישיבת מליאת הרשות המקומית, נהנים מחסינות מוחלטת לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965? ככל שכך, האם ניתן לשלול את קיומה של החסינות כאשר הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון? בסוגיה זו עסק ביהמ”ש העליון (רע”א 4244/20 כרמל שאמה הכהן נ’ משה רווח). בית המשפט העליון (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת הנשיאה חיות, בניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה פוגלמן) קיבל את הערעור בחלקו. קראו כאן את תמצית הפסיקה, ואת המחלוקת שנתגלעה בין השופטים.

חסינות לסוגי פרסומים מכוח איסור לשון הרע

המשנה לנשיאה פוגלמן ציין כי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע חסינות לשלושה סוגי פרסומים:

• כאשר קמה למפרסם חובה על פי דין לפרסם את הפרסום;
• כאשר המפרסם חייב לפרסם את הפרסום על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין;
• כאשר המפרסם רשאי לפרסם את הפרסום על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין.

המשנה לנשיאה התרכז בחלופה השנייה והשלישית וקבע כי רשות מקומית היא “רשות מוסמכת” הבאה בגדרי סעיף 13(9) לחוק. אולם, הסעיף מציב כתנאי לתחולתו את הדרישה כי הפרסום נעשה נוכח קיומה של הרשאה או חובה “כדין” לעשותו, ובכך מחייב קיומו של קשר בין הפרסום המסוים לסמכות השלטונית. לפיכך יש לבחון את הקשר בין הפרסום לסמכות השלטונית. המענה לשאלה האם הפרסום נעשה “כדין” ייעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו, תוך בחינת הזיקה שבין הפרסום לבין הסמכות שנתונה לרשות.

אמירות במסגרת ישיבת הרשות

המשנה לנשיאה קבע כי במקרה של אמירות שנאמרו במסגרת ישיבת רשות מקומית, יש לאמץ את מבחן “סדר היום” ולקבוע כי פרסום שנעשה בקשר לנושא שנמצא על סדר יומה של רשות מקומית הוא בגדר פרסום שחבר או עובד רשות מקומית “רשאי” או “חייב” לעשותו כדין, ולפיכך חוסה תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק. עוד קבע כי, אמירות המערער במסגרת ישיבת מועצת העיר חוסות תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, שכן המערער היה רשאי לשאת את הדברים על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (החלופה השלישית). אמירות המערער נאמרו במסגרת ישיבת מועצה, לאחר שניתנה לו רשות הדיבור על ידי יו”ר הישיבה – ראש העיר, כאשר על סדר יומה עמדה שאלת מינוי המשיב לתפקיד ממלא מקום וסגן ראש העיר בשכר. ביקורת על התאמתו וכישוריו של מי שעתיד לשמש בתפקיד ציבורי, כאשר מינויו מונח על סדר יומה של העירייה וצפוי להיות מובא להצבעה בין חבריה הם דברים שהמערער היה רשאי על פי היתר מרשות המוסמכת לכך כדין לשאת, והם מקיימים זיקה לסמכותו שבדין להשתתף בדיון ולהביע עמדתו בנוגע להחלטה שעומדת על הפרק. (נוכח מסקנה זאת לא נקבעו מסמרות בשאלה האם למערער הייתה “חובה על פי דין” לומר את אמירותיו).

לסיכום, המשנה לנשיאה פסק כי יש לראות באמירות של המערער כאמירות שניתנו לפי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין, ולפיכך חוסות תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק; המשנה לנשיאה הוסיף וקבע כי זוהי חסינות מוחלטת שאין לשלול אותה אף כאשר הפרסום נעשה בחוסר תום לב, בזדון או ב”היתר אך שלא לצורך”. לפיכך, המערער לא יחוב באחריות בגין הפרסום במועצת העיר.

כל אמירה בישיבת מועצת הרשות – פרסום מותר?

השופטת ברק-ארז ציינה כי המשנה לנשיאה קבע למעשה כי כל דבר שנאמר בדיוני מועצת הרשות המקומית על-ידי עובד הרשות או חבר מועצה, בעניין שעומד על “סדר היום” של הישיבה, הוא בבחינת “פרסום מותר” המקנה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע. לשיטתו, זהו פרסום שככלל יש “רשות” או אף “חובה” לעשותו כדין, ולכן הוא חוסה תחת סעיף 13(9) לחוק. בנסיבות המקרה, לגישת המשנה לנשיאה, המערער היה רשאי לומר את דבריו לפי “היתר” של “רשות מוסמכת”, היא עיריית רמת-גן.

השופטת ברק-ארז סברה כי סעיף 13(9) לחוק כלל לא נועד לעסוק ברגיל בפרסומים הנעשים בנסיבות הנדונות. במצבים של דיון במועצת רשות מקומית, המענה המשפטי מצוי בהגנות הניתנות לפרסומים מכוח סעיף 15 לחוק. סעיף 13 לחוק אינו מונה במפורש דיונים המתקיימים בגופים דוגמת ישיבות מועצת רשות מקומית, ואינו מעניק במישרין חסינות מוחלטת לדוברים בהם. לגישת המשנה לנשיאה, רשות מקומית היא בגדר “רשות מוסמכת” לצרכי סעיף 13(9) לחוק, ולכן הדוברים בישיבותיה זוכים לחסינות מוחלטת, בכפוף לכך שהדברים נאמרו בקשר לנושא שנמצא על סדר היום. אך השופטת ברק-ארז לא הסכימה לפרשנות זו. לדעתה, בקביעת סדר היום של הדיון, אין לומר כי הרשות נתנה הוראה או היתר לומר כל דבר בגנות המועמד לתפקיד, שעשוי לכאורה ללמד על מידת התאמתו לתפקיד, כך שלמפרסם תעמוד חסינות מוחלטת. לא ניתן לראות בפרסומים הנעשים במסגרת דיוני מועצת הרשות המקומית כפרסומים שהרשות המקומית עצמה הורתה עליהם או התירה אותם כדין. “סדר היום” של דיוני המועצה לא נקבע תמיד על-ידי הגורמים שמוסמכים לייצג את הרשות המקומית בפעולותיה כלפי צדדים שלישיים.

מתן חסינות מוחלטת לכל דובר/ת בישיבות המועצה מהווה הרחבה יתרה של ההסדרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, באופן שאינו מוצא עיגון בסעיפיו, ובפרט לא בסעיף 13(9) לו, ועלול להביא לפגיעה נרחבת בזכות לשם טוב.

השופטת ברק-ארז קבעה כי הבטחת חופש הביטוי של החברים במועצת הרשות המקומית או של עובדיה לגבי נושא העומד על סדר היום תקבל מענה בסעיפים 15(2), 15(3), 15(4) לחוק. ההגנות בגדרי סעיף 15 לחוק, מחייבות את הנתבע לעמוד גם בתנאי תום הלב. תנאי זה יש להחיל גם בנסיבות שבהן דברי הנתבע פורסמו בישיבת מועצת רשות מקומית. “מבחן סדר היום”, עשוי להיות בעל משקל בבחינת תום הלב הנדרש לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. לא מן הנמנע כי במצב שבו אדם הוציא דיבתו של חברו רעה, בין בישיבה של מועצת רשות מקומית ובין בפורום אחר, כאשר דבריו חרגו במובהק מ”סדר היום” של הדיון, תישלל ממנו הגנת תום הלב.

לסיכום, השופטת ברק-ארז פסקה כי לא היה מקום להקנות למערער חסינות מוחלטת בגין דברי הדיבה שהשמיע במועצת הרשות המקומית. זאת, מאחר שישיבות מועצה מסוג זה אינן נכנסות לגדרי סעיף 13(9) לחוק. עם זאת, הדיון יוחזר לבימ”ש המחוזי כדי שיבחן האם בנסיבות העניין הפרסום נעשה בתום לב בגדרן של אחת ההגנות לפי סעיף 15 לחוק.

הנשיאה חיות פסקה כי העובדה שמועצת העיר נדרשה לאשר את מינוי המשיב לסגן ראש העיר וממלא מקומו והציבה את הנושא על סדר יומה לדיון, לא הקימה חובה או היתר ל”פרסום” הדברים ולכן אין הם חוסים תחת החסינות המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק

סיכום ומסקנות:

ישיבות מליאת הרשות המקומית, הנן הזירה לדיון ציבורי. לפיכך, יש להבטיח בה את חופש הביטוי בעניינים ציבוריים. אולם, ההגנה על חופש הביטוי אינה מחייבת פתיחת הדלת להרחבה משמעותית של תחומי החסינות המוחלטת למי שנוטלים חלק בדיונים ברשויות ציבוריות, ללא עמידה בדרישת סף של תום לב.

משרד עורכי דין וולר ושות’

למשרד עורכי דין וולר ושות’ ניסיון עשיר בייעוץ משפטי לרשויות מקומיות ולתאגידים עירוניים. עו”ד רועי וולר, לשעבר מנכ”ל מועצה אזורית, משמש כיועץ משפטי לרשויות מקומיות, באופן שוטף ולצורך ביצוע פרויקטים. למידע נוסף, התייעצות, היערכות מקדימה ולקבלת חוות דעת, צרו קשר, כבר עכשיו.