top image

שיתוף ציבור ברשויות המקומיות

שיתוף ציבור ברשויות המקומיות

(פורסם לראשונה בשבועון “נופים: נדל”ן, בתים והתיישבות“, גיליון 212, 14/12/2018)

חוק התכנון והבניה, תשכ”ה- 1965, הוא דבר החקיקה המרכזי המסדיר את תהליכי התכנון ברחבי מדינת ישראל (וביו”ש – חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, חוק זמני מס’ 79 לשנת 1966). החוק כולל את המחויבות העקרונית לשתף את הציבור בהכרעות הנוגעות בהליכים תכנוניים, ואף קובע כללים לגבי אופן הפנייה לציבור, איתורו ומסירת ההודעה. מחויבות זאת מבטאת, הכרה ברעיון שהכרעות תכנוניות בחברה דמוקרטית צריכות להתבסס על שיתוף, שקיפות ומתן הזדמנות ליחידים לציבור הזדמנות להתבטא ולהשפיע על תהליך התכנון בזמן נתון ובמסגרות קבועות, וליצור שקיפות והוגנות בתהליך התכנון.

ואולם, ההסדרים הקבועים בחוק, אינם מעניקים בפועל, ולמצער מקשים מאד, על האפשרות להשתתפות ראויה של התושבים בתהליכי התכנון, וזאת ממספר סיבות: ראשית, משום שתהליך שיתוף הציבור מתחיל בשלב מאוחר, בתזמון שבו התכנון נמצא בשלב מתקדם יחסית. שנית, ההסדרים מאפשרים שיתוף של הציבור בדרך של הבעת עמדת שלילה, קרי – הגשת התנגדויות לתכנון המוצע. שלישית, ההתנגדות מוגבלת לבעלי העניין או המקרקעין הסמוכים, ולא לכלל הציבור. רביעית, התבניות והנוסח של ההודעות המפורסמות, כנדרש בחוק, הוא טכני, אינו נגיש, אינו מובן לציבור הרחב, ויעילותו מוטלת בספק. ולבסוף, החוק לא מביא בחשבון שיקולים חברתיים, כלכליים או תרבותיים, לצורך בחינת ההשפעות של תוצאות התכנון על הקהילה. ומשכך, מעמדו של הציבור בתהליכי התכנון הוא כ-“מיודע” ולא “משותף”.

בשנים האחרונות, במספר הולך וגדל של רשויות, הולכת ומתחזקת התובנה לחשיבות שיתוף הציבור: לא כמימוש ההוראות הטכניות הנקובות בחוק ולא כ”מס שפתיים”, אלא ככלי ליצירת יתרונות משמעותיים עבור הרשות ועבור התושבים והקהילות, להתאמת צורכי התושבים לשירותים המסופקים להם, ולבניית אמון ושותפות הדדית בין התושבים לרשות ולחיזוק קשרי התושבים והקהילה. כך, הופכות הרשויות להיות פעילות ויוזמות בתהליכי התכנון.

ברשויות ומוסדות תכנון שאימצו לעצמם תפיסה זו, ניתן להבחין במספר עקרונות מנחים: הוגנות, כנות וכבוד הדדי לכל בעלי העניין; שקיפות של הליכי התכנון ותהליכי קבלת החלטות; הנגשה וזמינות של מידע תכנוני, המוצג בשפה ברורה, בהירה ומובנת גם למי שאינם אנשי מקצוע; הידברות, הדדיות, וע”ב ההכרה שהידע מצוי בקרב בעלי עניין שונים; שוויון הזדמנויות – התייחסות שוויונית לבעלי העניין יחד עם שמירת סמכויות מוסדות התכנון; עקביות, רציפות וקשר מתמשך; שמירה על מערכת איזונים בין המטרות הרשותיות השונות; יעילות והקפדה על תזמון והתאמה לשלבי התכנון; מחויבות ואחריות משותפת למימוש העקרונות, באופן פעיל ויוזם.

אולם, תטעה רשות שתבקש לאמץ לעצמה עקרונות אלו, ככתבם וכלשונם, באופן מיידי או כתרופת פלא לתכנית המעוררת את חמת הציבור: על תהליכי שיתוף הציבור ברשויות המקומיות, לנבוע מתפיסת עולם ומהבנה עמוקה, אמיתית וכנה באשר לזכותו של הציבור לקבוע את מה שעשוי להשפיע עליו ואת מה שנעשה לטעמו, במרחב העירוני. תהליכים חד-פעמיים (או בלשון הנפוצה ברשויות: “הקמת וועדה לנושא”), שלא תמיד ברור מהי מטרתם ולאן הם מובילים, ישיגו את התוצאה ההפוכה, יחלישו את רצון התושבים להשתתף שוב בתהליכים מסוג זה, ואף עלולים לחזק את ההתנגדות וחוסר שביעות הרצון של התושבים מהרשות ומהעומדים בראשה.

משרדנו מתמחה בליווי ובייעוץ משפטי להליכי שיתוף ציבור. צלצלו עכשיו.

 

שתפו עם חברים