תביעת דיבה נגד רשות מקומית (עדכון פסיקה)

בית המשפט המחוזי בחיפה, פסק ביום 30/12/2021 (ת”א 57373-04-18 רמי  חסון בע”מ ואח’ נ’ גנדלמן ואח’ [פורסם בנבו]) את אחד הפיצויים הגבוהים בארץ בתביעת דיבה, שנפסקו נגד רשות מקומית, עיריית חדרה. מוזמנים לקרוא את תקציר פסק הדין.

הרקע לתביעה:

התובעים הגישו תביעה שהוגדרה כ”נזיקית, כספית, לשון הרע”, וסכומה הועמד על סך של 10,000,000 ₪. התובע ביצע עבודות עבור העירייה וכאשר נבחר הנתבע 1 – צביקה גנדלמן לראשות העיר – הופסקה ההתקשרות ונוצר סכסוך קשה בין הצדדים. בפסק דין קודם חייב בית המשפט את העירייה לשלם לתובע 13 מיליון שקל בשל הפסקת ההתקשרות. בתביעה הנוכחית טען התובע לנזקים של 17 מיליון שקל, אך משיקולי אגרה העמיד אותה על 10 מיליון שקל. לטענת התובעים, בזמן מערכת הבחירות ב-2013 הכפיש אותו הנתבע 1 באוזני אנשים שונים, תיאר אותו במונחים פליליים ופרסם חוברת של השמצות נגדו; נטל ממנו שתי עבודות שהחל לבצע והעביר אותן לקבלנים אחרים במטרה לחסל אותו מבחינה כלכלית; הביא לפסילת הצעתו במכרז לביצוע עבודות בגני ילדים; הגיש למשטרה תלונה כוזבת נגדו והביא לפרסומה בידי העירייה; והגיש נגדו תלונה נוספת והביא לפרסומה במקומון בחדרה.

עיקרי פסק הדין:

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופט חננאל שרעבי), קיבל את תביעת הדיבה בחלקה, ופסק כלהלן:

לא הוכח כי התובענה דנן היא בגדר תביעת השתקה שכן חסרים בה מרכיבים נדרשים או מאפינים קלאסיים כדלקמן: א. עסקינן בתביעה נגד ראש עירייה ורשות מקומית כך שלא מתקיים המרכיב של פערי כוחות בין הצדדים; ב. לא הוכח כי עסקינן בעילות תביעה חסרות בסיס, המבוססות על טענות סרק עובדתיות ומשפטיות, אלא על טענות הראויות להתברר.

דין העילה הראשונה, שכוונה נגד גנדלמן, להידחות.

דין העילה הראשונה – אמירות מכפישות המיוחסות לגנדלמן וחוברת ההשמצות, להידחות. הוכח, כי האמירות לכאורה שיוחסו לגנדלמן כלפי התובע (רמי חסון) ופורטו בכתב התביעה, יש בהן בכדי להשפילו ו/או לבזותו ו/או להוותו מושא ללעג, לבוז ולשנאה בעיני הציבור, ו/או לפגוע בעסקו (פעילויותיו באמצעות התובעת שהוא מנהלה ובעל מניות בה).

נטל הראיה להוכחת האמירות מוטל על התובעים, כבכל משפט אזרחי. בחינת עדותה של שירלי על חולשותיה מול עדותו של גנדלמן, שכנעה את בית המשפט לתת אמון רב יותר בגרסתו של גנדלמן כי לא אמר את הדברים/אמירות שיוחסו לו בכתב התביעה נגד רמי חסון, בהסתמך על עדותה של שירלי. לשון אחרת – התובעים לא הוכיחו את אמירת האמירות שצויינו בכתב התביעה ובתצהירה של שירלי ברמת הסתברות של מעל 50%; האמירות שיוחסו לגנדלמן בהסתמך על עדותה של שירלי לא הוכחו כנדרש.

הזכרתו של רמי חסון, התובע דנן, על ידי גנדלמן במסגרת תעמולת בחירות, כחלק מהקבלנים איתם יש לאביטן קשרים בעייתיים, אינה עולה כדי לשון הרע.

באשר לחלק השני של העילה הראשונה נוגעת לחוברת ההשמצות: השאלה העיקרית בנוגע לחוברת ההשמצות היא – האם התובעים הוכיחו את טענתם שבכתב התביעה, כי גנדלמן, אליו כוונה העילה הראשונה, פרסם או אישר לפרסם את חוברת ההשמצות, שהרי יסוד הכרחי בעוולת לשון הרע הוא “הפרסום”?

דין טענת התובעים לביצוע עוולת לשון הרע בהקשר של “חוברת ההשמצות” מצד גנדלמן כלפי התובעים, או מי מהם, דינה להידחות.

באשר לעילה השניה – נטילת עבודות שנמסרו לביצוע התובעת במסגרת הסכם המסגרת

במועד הגשת התביעה הכספית התגבשה כבר עילת התביעה של התובעים בכל הקשור לעילה השניה (עבודות חדשות שניתנו וניטלו מהתובעת בין תאריכים 22.4.2013 – 1.1.2014), והם היו צריכים להכלילה במסגרת כתב התביעה הכספית. לכן לכאורה בצדק טענה העירייה בסיכומיה כטענה מקדמית כי מוצתה עילת התביעה של התובעת לגבי כל טענותיה נגד העירייה (ו/או מי מעובדיה) הנובעת מהסכם המסגרת והעבודות שהתקבלו מכוחו, ובכלל זה העבודות שנמסרו לה והוצאו ממנה בתקופת הזמן המדוברת.

העילה השנייה ורק לגבי פרויקט עמל, הוכחה בהתייחס לעירייה בלבד.

באשר לעילה השלישית – החלטת ועדת השלושה: יש לעשות הבחנה בין קבלת עתירה מנהלית לבין דחייתה לענין מעשה בית דין לצורך תביעה אזרחית. בעוד שקבלת עתירה מנהלית לא תהווה ברגיל מעשה בית דין לצורך תביעה אזרחית, דחיית עתירה מנהלית (כבמקרה דנן) עשויה במקרים מסויימים להוות מעין מעשה בית דין לצורך תביעת פיצויים בתביעה אזרחית.

מרכיבי העילה השלישית הם כדלקמן: פסילת הצעת התובעת במסגרת ההחלטה; פסילת הצעת התובעת הגם שהיתה זולה בכחצי מליון ₪; ההחלטה ניתנה בהנחייתו הישירה ומחוסרת הסמכות של גנדלמן; ההחלטה ניתנה בסמוך לאחר התביעה הכספית. למעשה שאלות אלה עמדו לדיון בעתירה, ובית המשפט שם בפסק דינו, הכריע בדיוק בשאלות אלה.

יש טעם והצדקה בטענת העירייה בתובענה זאת, כי בכל הקשור לעילה השלישית קיים מעשה בית דין לנוכח פסק הדין בעתירה במובן של השתק פלוגתא, ודין עילה זאת להידחות מטעם זה בלבד.

גם כשבוחנים את העילה השלישית לגופה, יש לומר כי לא הוכחה על כל מרכיביה, לרבות מעורבותו של גנדלמן בהחלטה זאת במישרין או בעקיפין.

באשר לעילה הרביעית – ההחלטה להגיש תלונה למשטרה ופרסומה: באשר לעצם הגשת התלונה, הוכח, כי גנדלמן ומנכ”ל העירייה, זגדון – הם שהחליטו על הגשת התלונה; התלונה עוסקת בחשד לקבלת דבר במרמה, נוכח חשבונות התובעת כפי שהגישה לעירייה בגין עבודותיה, בסכום של כ-21 מליון ₪, והחשד כי החשבונות מנופחים (בעיקר עקב אי התאמה בין כמויות שבחשבונות לבין סכומי ההזמנות). התלונה הוגשה בתום לב וממניעים סבירים, ללא כוונת זדון או התרשלות; על עצם הגשת התלונה עומדת לתובעת הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע.

באשר לפרסום הגשת התלונה, הוכח, כי גנדלמן מסר את דבר הגשת התלונה לדוברות העירייה. בכל מקרה, מבחינת אחריות העירייה לפרסום בהתאם לחוק, ככל שתמצא, הדבר אינו משנה. הרי גנדלמן העיד שהוא או זגדון, מנכ”ל העירייה, מסרו את דבר הגשת התלונה למחלקת דוברות העירייה. מכאן כי מקור המידע הוא מי משניהם. הם פעלו בסוגיית הגשת התלונה, כפי שאף הציגו זאת לכל אורך הדרך, כגורמים מוסמכים מטעם העירייה, ובתוקף תפקידם.

בכל הקשור לפרסום הגשת התלונה, לא הצליחה העירייה להוכיח כי קיימת לה הגנה מכוח החוק.

באשר לעילה החמישית – החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, לאחר קבלת חוות דעת מומחים (שבח) בתביעה הכספית, והוראתו לפרסמה, הפנייה נעשתה על בסיס חומר חדש ועדכני אז (חוות דעת שבח) שהאמין באמונה תמימה כי מחזק החשדות נגד התובעת עליהן התלונן.

פנייתו של זגדון למשטרה במטרה למסור להם את חוות דעת שבח, נכללת בהגנת סעיפים 15(8) או 15(3). זאת כיוון שפניה זאת הייתה חלק מהתלונה האמורה, כגרסת העירייה בסיכומיה.

יש להורות על דחיית העילה החמישית נגד העירייה.

התובעים לא הוכיחו את נזקם המיוחד הנטען בתובענה, אך עדיין הם זכאים לפיצויים הסטטוטוריים הקבועים בחוק ללא הוכחת נזק.

הוכח, כי גנדלמן היה מודע לתוכן הפרסום טרם פרסומו.

כדי להוכיח “כוונה לפגוע” יש צורך להוכיח התנהגות זדונית, כוונה של ממש לפגוע. בנסיבותיו של עניין זה, כשהפרסום (להבדיל מעצם הגשת התלונה) נעשה: כמשקל נגד לתביעה הכספית שהוגשה כחודש וחצי עובר להגשת התלונה; כשהעירייה ידעה כי חלקיו הרביעי והחמישי של הפרסום אינו משקף אף את המציאות בשעתה, ויש בו פגיעה מוגברת בתובעים; כי הבסיס לתלונה בראשיתו, ומחייב השלמות ובדיקות נוספות ולא ציינה זאת בתלונה בכדי להקטין את נזקם של התובעים; כשהפרסום בוצע תוך ידיעה או ציפייה ברורה כי יגיע אף לאמצעי התקשורת הארציים ולא רק המקומיים; קשה שלא להסיק בסבירות ראויה כי היתה מצידה של העירייה בפרסום זה התנהגות זדונית. קרי כוונה של ממש לפגוע, וכך יש לקבוע.

עסקינן בשמונה פרסומים הנובעים מהודעת הדוברות שנוסחה בכוונה לפגוע, בעיקר לנוכח היותה משקל נגד לתביעה הכספית, שפגעו בתובעים מעל הנדרש, או הגבירו את הפגיעה בהם. בנסיבותיו של עניין זה, יש להעמיד את הפיצוי על סך כולל של 850,000 ₪, בגין שמונת הפרסומים הפוגעים.