תקופת צינון היא תקופת ההמתנה הנדרשת מנושא משרה בשירות הציבורי, המבקש לעבור לתפקיד אחר. בתקופה זו, עובד שסיים לעבוד בעיסוק מסוים או לשאת במשרה מסוימת מוגבל מתחילת עבודה בעיסוק הרצוי, וזאת עקב ניגוד עניינים שעלול להיווצר. המסגרת הנורמטיבית בנושא זה היא חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ”ט-1969 (“חוק הצינון“), ולצידה פסיקות בתי המשפט והנחיות היועץ המשפטי לממשלה. אלו מנסים ליצור איזון שבין הפגיעה בחופש העיסוק, למול האינטרס של שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי ועל אמון הציבור בשירות הציבורי. סקירה.
המסגרת הנורמטיבית של חוק הצינון
חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ”ט-1969 מטיל על עובדי ציבור הפורשים מהשירות הציבורי הגבלות בעניין חופש העיסוק, מטעמים של שמירה על טוהר המידות. ההגבלות העיקריות שנקבעו בחוק הצינון הן אלה:
הגבלות בעניין ייצוג
סעיף 2 לחוק קובע “איסור הייצוג בענין שהיה בטיפול של המייצג – מי שטיפל, אגב מילוי תפקידו בשירות הציבור, בענין פלוני של אדם פלוני, לא ייצג אחרי פרישתו מהשירות את האדם באותו ענין כלפי המוסד של שירות הציבור שבו שירת.” איסור זה אינו מוגבל בזמן.
סעיף 3 לחוק קובע “איסור הייצוג לפני מי שהיה כפוף למייצג” – מי שפרש משירות הציבור וערב פרישתו היה מוסמך, או ממונה על עובד שהיה מוסמך, לתת החלטה, המלצה או חוות דעת, בקשר למתן זכות, או עובד שהיה מדורג ערב פרישתו באחת מחמש הדרגות העליונות בדירוג הגוף בו עבד, “לא ייצג אדם לפני עובד בשירות הציבור שהיה כפוף לו ערב פרישתו, ולא יבקש ממנו להעניק לו זכות לו עצמו ולצורך עסקו, בין בהסכם ובין כמעשה של רשות, כשההענקה מסורה לשיקול דעתו של אותו עובד” – עד תום שנה מסיום יחסי הכפיפות.
איסור עבודה או קבלת טובת הנאה
סעיף 4(א) לחוק אוסר על מי שפרש משירות הציבור לקבל זכות, ובכלל זה איסור לקבלת משרה כשכיר, ממי שנזקק במהלך עסקיו להחלטתו של הפורש במהלך שירותו, או ממי שהפורש היה מוסמך להפעיל לגביו שיקול דעת על הענקת זכות. וזו לשון הסעיף:
“מי שפרש משירות הציבור ובתפקידו בשירות הציבור היה מוסמך להחליט על פי שיקול דעתו על הענקת זכות לאחר, או להמליץ על הענקת זכות כאמור, או שהיה ממונה על עובד אחר בשירות הציבור המוסמך כאמור, לא יקבל זכות מאדם שנזקק במהלך עסקיו להחלטתו בתחום הסמכות האמורה…”
תכלית חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ”ט-1969
הוראות החוק נועדו ליצור חיץ בין שירותו של עובד הציבור, לבין הגורמים שהיו עימו במגע. זאת, על מנת למנוע מעובד הציבור להכשיר, עוד בתקופת עבודתו בשירות המדינה, את דרכו אל מחוץ לשירות. בהקשר זה, לא נדרשת “פגיעה של ממש” בטוהר המידות, אלא פוטנציאל הפגיעה ולמראית העין העולה ממנה.
עפ”י דברי ההסבר בהצעת החוק (הצעות חוק 772 תשכ”ח, עמ’ 209) –
“מטרת ההצעה למנוע תופעות שליליות בשירות הציבור הכרוכות בניצול קשרים אישיים של עובד הציבור שרכש בתוקף תפקידו לפני פרישתו. כל זמן שהעובד נמצא בשירות יש בניצול קשרים אלה למטרות אישיות משום פגיעה בכללי המשמעת, ויש בידי מעבידו אמצעי הרתעה מתאימים. לא כן המצב אחרי פרישתו של העובד. הוא עשוי להעמיד את קשריו עם מוסדות ציבור, שרכש במילוי תפקידו, לרשותם של אנשים הנושאים ונותנים עם אותם מוסדות. הוא גם עשוי להגיע למעמד באותם עסקים עצמם שהיו נתונים לטיפולו בהיותו עובד הציבור, ויש למנוע שאפשרות זו תשפיע עליו בשעת מתן החלטה”
פרופ’ זמיר (הסמכות המינהלית, כרך א’ [מהדורה שניה], עמ’ 665) עמד על תכליתו של חוק הצינון:
“הטעם שביסוד חוק זה הוא, בראש ובראשונה, השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי. מכאן נגזרים טעמים נוספים, ובעיקר שמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי וכן הניהול התקין והיעיל של השירות. באופן מיוחד, ההגבלות נועדו למנוע שתי תופעות שליליות. ראשית, הן נועדו למנוע מצב שבו איש ציבור מתכנן, לקראת פרישתו משירות הציבור, להתקשר מיד לאחר הפרישה, כעובד שכיר או כנותן שירות, עם גוף עסקי שבו הוא מטפל במסגרת התפקיד הציבורי שלו, והקשר הצפוי עם גוף זה עשוי להשפיע עליו במילוי תפקידו, כגון במסגרת הטיפול בבקשה למתן רשיון או תמיכה לאותו גוף. שנית ההגבלות נועדו למנוע מצב שבו מי שהיה איש ציבור, מנצל לאחר פרישתו משירות הציבור את המעמד והקשרים שנוצרו בתקופת כהונתו בשירות כדי לקדם עניינים אישיים או עסקיים.”
תקופת הצינון
על מנת להשיג את מטרת החוק, קבע סעיף 4(ג)(1) ו-(2) לחוק, 2 תקופות של צינון.
- חלוף של שנה מיום הפרישה של העובד. זוהי תקופת הצינון ה”סטנדרטית”.
- חלוף שנתיים ימים מיום גמר טיפולו של העובד בהחלטה או בהמלצה.
המחוקק התווה מסלול לקיצור או לביטול התקופה – אישור הוועדה למתן היתרים ופטורים.
ממתי יש למנות את תקופת הצינון?
סעיף 4(ג)(1) לחוק קובע כי הוראות הסעיף לא יחולו אם “עברה שנה מיום פרישתו של העובד“. הוועדה פסקה בעבר כי לא יכול להיות ספק כי המונח “פרישה” בהקשר זה מכוון למועד סיום יחסי עובד ומעביד. לפיכך, התקופה נמנית ממועד הפרישה בפועל, בהבדל ממועד הפרישה הפורמלי (ו”ע 1014/05 אביגדור יצחקי נ’ נציבות שירות המדינה; ו”ע 6031/03 גלעד נ’ מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה).
בהמשך להחלטות אלו, בשורה ארוכה של החלטות הכירה הוועדה, לבקשת הפורש ובהסכמת המדינה, בתקופת הצינון לפי סעיף 4 כמתחילה ביום שסיים הפורש את תפקידו בפועל, אף אם פרישתו הפורמלית היתה במועד מאוחר יותר. וראו ו”ע 302/08 שילת נ’ מדינת ישראל; ו”ע 347/08 סא”ל רואימי נ’ מדינת ישראל; ו”ע 353/08 סורוקה נ’ נציבות שירות המדינה. לסיכומו של העניין, נדרש נתק מוחלט וברור.
קיצור תקופת הצינון
סעיף 4(ג) לחוק הצינון, מאפשר לקצר את תקופת הצינון. הוועדה למתן היתרים ופטורים (“ועדת ההיתרים”), שהוקמה לפי סעיף 11 לחוק, מוסמכת לאשר את קבלת הזכות, לקצר את תקופת הצינון או לאשר כי עברו שנתיים מיום גמר טיפולו של הפורש בהחלטה או בהמלצה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 4(ג)(2) לחוק. ועדה זו היא הגוף היחיד המוסמך על פי חוק הצינון.
סעיף 14 לחוק קובע, בתמצית, כי “הועדה תיתן את ההיתר המבוקש, אם נוכחה כי אין ברכישתה או בקבלתה של הזכות המבוקשת משום פגיעה בטוהר המידות.” אלא שהפסיקה הרחיבה את לשון המחוקק. בשנים האחרונות, העניין עליו מופקדת הוועדה אינו מצומצם לפגיעה של ממש בטוהר המידות, אלא מתייחס גם לפוטנציאל הפגיעה ולמראית הדברים – מבלי לרמז קונקרטי לפגיעה בטוהר המידות.
שיקולי הוועדה למתן היתרים
על מנת ליצור מדיניות אחידה מצד המדינה (המשיבה בבקשה), גיבש היועץ המשפטי לממשלה את הנחיה מס’ 1.1711, שעניינה “גיבוש עמדת המדינה לגבי תקופת הצינון הראויה לפורשים משירות הציבור”. במסגרת ההנחיה, קבע היועץ את השיקולים שעל נציג השירות לשקול בעת שהוא מגבש עמדה ביחס לבקשה לקבלת היתר לוועדת ההיתרים, לפי החוק.
שמירה על טוהר המידות
שמירה על טוהר המידות הוא שיקול מכריע, כפי שעולה מכותרת השוליים של סעיף 14 לחוק, המתווה את שיקול דעת הוועדה במתן היתרים.
תפקיד המבקש בשירות הציבור ובכירותו
תקופת הצינון הראויה ביחס לבקשתו של פורש מושפעת, בין היתר, מתפקיד המבקש בשירות
הציבור ומדרגת בכירותו. הוועדה פסקה פעמים רבות (ו”ע 6031/03 גלעד נ’ מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה; ו”ע 6037/03 עברי נ’ מדינת ישראל; עש’ 128/97 ד”ר יורם טורבוביץ’ נ’ נציבות שירות המדינה), כי –
“ככל שהמשרה רמה יותר ובעלת עוצמות השפעה בחזית רחבה והיקף בעל משמעות מהמעלה הראשונה, כך יש להקפיד יותר שמטרת החוק לא תסוכל גם באופן מעשי וגם מבחינת מראית הדברים.”
בחינת הענין נעשית לפי תיאור תפקידו של בעל התפקיד (המבקש) ולאור הסמכויות, הן הממשיות והן הפוטנציאליות שבו.
היקף הסמכות בשירות הציבור
כאשר למבקש היתה סמכות להחליט לפי דין על הענקת זכות לאחר, בין בעצמו ובין ביחד עם אחרים, והמבקש השתמש בסמכותו זו או החליט שלא להשתמש בה, הרי שיש לראותו כמי ששירת בדרג הבכיר של שירות המדינה, וזאת בלי קשר לדרגתו בעת הפרישה. וראו ו”ע 39709-04-10 טל שחר שוורצמן נ’ מדינת ישראל נציבות שירות המדינה.
המבקש עשוי להיות לעיתים בעל סמכות החלטה ולעיתים בעל סמכות המלצה. כאשר המבקש אינו מוסמך להחליט החלטה שהעניקה, או שהיתה יכולה להעניק זכות לגורם ממנו הוא מבקש לקבל זכות, והוא מוסמך אך להמליץ לגורם אחר בשירות הציבור האם לקבל את ההחלטה – הרי שטרם קבלת ההחלטה גורם נוסף בשירות הציבור בוחן את מתן הזכות ומחליט בעניין. במקרים אלו, הפוטנציאל לפגיעה בטוהר המידות מצטמצם וניתן לגבש עמדה לפיה ניתן לקצר את תקופת הצינון.
כאשר לעובד הציבור נתונה סמכות כלפי אחר, אך לא השתמש בה בפועל, חל סעיף 4. וכפי שקבעה הוועדה ב-ו”ע 319/08 ימימה מזוז נ’ נציבות שירות המדינה –
“לשונו של סעיף 4 רחבה ואינה מוגבלת למקרים בהם עובד הציבור החליט בפועל בעניינו של הגוף אליו הוא מבקש לעבור לאחר פרישתו. הוראות החוק בכלל וסעיף 4 בפרט, נועדו לקבוע הסדר נורמטיבי בעל חשיבות עליונה לשם שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי, הן בהיבט הממשי והן מבחינת מראית פני הדברים. לשונו של סעיף 4(א) ותכליתו מכוונים לא רק להחלטות שהתקבלו בפועל אלא גם לפוטנציאל ההחלטות שהיה לעובד הציבור. די בכך שעובד הציבור היה מוסמך להחליט בעניינו של אותו גוף או שהיה ממונה על עובד אחר שהיה מוסמך להחליט כאמור, כדי שסעיף 4(א) לחוק יחול עליו.”
יש מקרים בהם עובדים מחווים דעתם גם כאשר אין בידם אפילו סמכות המלצה. כפי שקבעה גם ועדת ההיתרים ב-ו”ע 122/07 כהן נ’ נציבות שירות המדינה –
“ככלל, בנסיבות בהן עובד פורש לא היה מוסמך להמליץ על הענקת זכות מתוקף תיאור תפקידו והבעת עמדתו בפועל לא נסמכה על ידע מקצועי כלשהו, אלא על היכרות כלשהי עם המערכת בה הוא עובד, קשה יהיה לראות בו כמי שהיה מוסמך להמליץ על הענקת זכות. יתכנו אמנם מקרים יוצאי דופן, בהם העובד הפורש הוא בכיר שצבר וותק רב בשירות, ועל כן הגם שאינו גורם מקצועי עמדתו יכולה להישמע היטב ולהשפיע באופן ממשי על המוסמכים להעניק זכות או להמליץ על כך…”
תפקיד המבקש ובכירותו
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס’ 1.1711 (כאן) מפרט את “מדרג הבכירות” למשרתי הציבור בשירות המדינה ובגופים שעליהם חל חוק הצינון. ככל שהדרג עולה, כך גם תקופת הצינון הנדרשת, עולה.
נסיבות הפרישה משירות הציבור
נסיבות הפרישה של העובד משירות הציבור בו עבד, מהוות שיקול משמעותי בבחינת בקשתו לוועדה. כאמור בסעיף 14)ב()1( לחוק, כאשר נסיבות הפרישה היו ידועות מראש (תקופת כהונה קצובה לדוגמה), או כאשר העובד ביקש לסיים את שירותו טרם קיבל את הצעת העבודה שבגינה מוגשת הבקשה, או כאשר סיים את שירותו בנסיבות חריגות או עקב פיטורין, הרי שבנסיבות אלו החשש לפגיעה בטוהר המידות ובאמון הציבור מצטמצם. וראה ו”ע 5519-05-10 חי-עם נ’ מדינת ישראל.
כאשר הצעת העבודה התקבלה לאחר פרישתו של העובד, או לאחר שהודיע העובד בפומבי על מועד פרישתו, הרי שיש בכך נסיבה לקולא בכל הנוגע לאפשרות לקצר את תקופת הצינון בהתאם.
במקרה בו העובד לא בחר לפרוש משירות הציבור, ופרישתו נובעת מנסיבות שאינן תלויות בו (מחלה, צמצום משרד, העברה בין יחידות וכיוצ”ב), הרי שראוי להתחשב בעובדה זו בעת קביעת המגבלות שיחולו עליו לאחר פרישתו.
מאידך, כאשר המבקש הסכים להאריך את תקופת שירותו ברשות, לבקשת הממונה, הדבר ראוי להערכה ואין לקחת זאת בחשבון כנגד המבקש (ו”ע 7880-08-22 רועי כחלון נ’ נציבות שירות המדינה).
היקף וסוג “הזכות”
היקף הנושא של ההחלטה שאותה העניק המבקש (“הזכות המוענקת”), או היה מוסמך להעניק או להמליץ על הענקתה כאמור, ומשקלו, ואת המידה שבה חרגה ההחלטה או ההמלצה מהשגרה בעניינים מאותו סוג. בהתאם לכך, יש לבחון מה היקף הזכות שניתנה בפועל, ככל שניתנה; האם מדובר בזכות “קטנה”; האם ההחלטה שניתנה היא שגרתית או יוצאת דופן; האם היא תואמת את המדיניות הנהוגה, והאם אין דבר יוצא דופן בהחלטה הנדונה. וראה ו”ע 1024/05 אמיר גוטוירט נ’ נציבות שירות המדינה.
הממשק בין המבקש – לזכות – ולגוף היעד
השיקולים בסוגיה שונים כאשר הזכות שניתנה מהווה את מלוא היקף עבודתו של העובד או שהיא בעלת היקף גדול ממנה, לעומת מצב שבו מדובר בעניין שולי, חלק ממצבור עניינים גדול אחר בו עוסק העובד. ככלל, במקרה האחרון מצטמצם החשש לפגיעה בטוהר המידות ובאמון הציבור. מן העבר השני, ככל שאינטנסיביות העיסוק בגורם לו מבוקשת הענקת הזכות גדולה יותר, יש להקפיד על תקופת צינון משמעותית.
בנוסף לכך, יש לבחון האם מדובר ביחסים של מפקח-מפוקח או מבקר-מבוקר בין העובד לבין הגוף שאליו הוא מתכוון לעבור. במקרים שבהם עובד הציבור מפקח על הגורם שאליו הוא רוצה לעבור, אמון הציבור בשירות הציבורי יפגע אם הדבר ייעשה בסמוך לאחר פרישתו של אותו עובד משירות הציבור.
לפיכך, כאשר מדובר ביחסים כאמור, יש לגבש עמדה מחמירה יותר בעניין קיצור תקופת הצינון
הקבועה בחוק.
שיקול נוסף בתחום זה, הינו סוג הממשק של הפורש עם הגוף שממנו הוא מבקש לקבל זכות. האם מדובר בגוף שכל פעילותו היא מול שירות הציבור שבו הועסק העובד (ואז, מטבע הדברים, מתגבר החשש לפגיעה באמון הציבור ומראית העין מעוררת חשש להתנהלות לא ראויה של השירות הציבורי). במקרה בו הפעילות מול שירות הציבור שבו הועסק העובד היא זניחה ואין חשש לכוונה להפיק רווח מהעסקתו, אזי פוחת החשש לפגיעה בטוהר המידות.
מימד הזמן – המועד בו הסתיים טיפולו של הפורש בזכות. יש לבחון את פרק הזמן שחלף מאז שסיים הפורש לטפל בזכות. ככל שפרק הזמן גדול יותר, קטן החשש לפגיעה בטוהר המידות.
קיום/אי קיום צינון פנימי
הכלל הוא כי תקופת הצינון הסטנדרטית היא במשך שנה מיום פרישתו של העובד. אולם, בפסיקת הוועדה, ובתמיכת המדינה, השתרש הנוהג של הכרה ב”צינון פנימי” של העובד. משמע, תקופה בה העובד הפסיק לעסוק בעניינים הנוגעים לגוף אליו הוא מבקש לעבור – כתקופה המהווה שיקול לקולא בשקלול תקופת הצינון שתחול על העובד הפורש. נושא הצינון הפנימי לא עוגן במפורש בחוק, אלא הוא פרי התפתחות שחלה במשך השנים במסגרת פסיקת הוועדה. ב-ו”ע (י-ם) 3011/09 שאלתיאלי נ’ נציבות שירות המדינה, ציין בית המשפט כי –
“במרוצת השנים הכירה הוועדה, במסגרת שיקול דעתה ובנסיבות מיוחדות, בתקופת צינון שהחלה עוד לפני שעובד הציבור פרש מתפקידו, כשהוכח לה שעובד הציבור ניתק את עצמו מפעילות כלפי הגוף אליו ביקש לעבור צינון פנימי”.
על מנת שאפשר יהיה להתחשב בתקופת הצינון הפנימי, לצורך קיצור תקופת הצינון, היש צורך במספר פעולות:
- דיווח רשמי וקביעת הנחיות בכתב. ניתן יהיה לקחת בחשבון את תקופת הצינון הפנימי, רק במקרים שבהם נקבע הסדר ניגוד עניינים רשמי וכתוב המעגן את חובתו של בעל התפקיד להימנע מעיסוק בנושא מסוים, או למצער כאשר קיבל העובד הנחיות מפורשות בכתב ובזמן אמת מהיועץ המשפטי למשרדו, תוך פירוט באילו עניינים יימנע העובד הפורש מלטפל ולמי יעברו סמכויותיו במהלך תקופת הצינון הפנימית. ככל שהצינון הפנימי לא נעשה באופן הפורמאלי הנדרש, אזי אין מקום להכיר בתקופה זו כתקופת צינון פנימי, למעט במקרים חריגים.
- בכירות העובד. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, והפרקטיקה, מצביעים על כך שהקשיים הטמונים בפרקטיקה של צינון פנימי עלולים לקבל משנה תוקף כאשר מדובר בעובד בכיר. לכן, ככלל, כאשר עסקינן בבעל תפקיד בכיר, יש לנהוג בזהירות בטרם מאפשרים לו להימנע מלעסוק בעניינים מסוימים תחילה, ולאחר מכן מהכרה בתקופה זו לצורך קיצור תקופת הצינון. ועדת ההיתרים, ב-ו”ע (י-ם) 3011/09 שאלתיאלי נ’ נציבות שירות המדינה, קבעה כי “.. יש לזכור כי בתקופת ‘הצינון הפנימי’ לא נשמרת המטרה של מראית עין שהיא חלק מהותי ממטרות החוק והצורך לשמור על אמון הציבור בטוהר המידות בשירות הציבור. ככלל, אנו סבורים כי, כשמדובר במשרה רמה של מנכ”ל משרד, קשה להכיר ב’צינון פנימי’ שלמעשה בדרך כלל אינו אפקטיבי ומעצם טיבו אינו עונה על הצורך לשמור על מראית פני הדברים…”
- משך הזמן בו מבקשים להכיר כצינון הפנימי. תקופת צינון פנימי ממושכת, בפרט במקרים בהם מדובר בצינון ביחס לחלק משמעותי בתפקידו של העובד, הנה אתגר ניהולי, ולא רק משפטי. זאת, כיוון שהיא יוצרת מעין “אבטלה סמויה”.
- צינון פנימי ביחס לגוף ספציפי. ככלל, הסדר המחיל צינון פנימי ייקבע באופן קונקרטי ביחס לגוף מסוים אליו מתעתד העובד לעבור, ולא הסדר כללי, המהווה “רשת ביטחון”.
קיום הסדר למניעת ניגוד עניינים במהלך ביצוע התפקיד טרם הפרישה
במקרים בהם עבד פורש בהתאם להסדר ניגוד עניינים שהתקיים במהלך מילוי תפקידו, אשר ניטרל את סמכותו הפוטנציאלית אל מול הגוף שממנו הוא מעונין לקבל זכות, וכאשר הסדר זה נשמר, ככלל אין מניעה לתמוך בבקשת הפורש לקבלת הזכות, שכן לא היה כלל ממשק בינו לבין גוף היעד.
מהות/ סוג הגוף אליו מבקש העובד הפורש לעבור
העובדה שהגוף ממנו מתקבלת הזכות הוא גוף ציבורי או חברה ממשלתית מהווה שיקול למתן היתר. ככל שמהותו של הגוף שבו מבקש המבקש לעבוד משמש יותר כ”זרוע ביצועית” של המדינה, הרי שניתן יהיה להסתפק בתקופת צינון קצרה יותר, שכן החשש לפגיעה בטוהר המידות מצטמצם עד מאוד.
תהליך הבדיקה והטיפול בבקשות למתן היתר
אופן הטיפול בבקשות למתן היתר לפי חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ”ט-1969, של עובדי המדינה, מוסדר בהנחיות נציב שירות המדינה מס’ 4.5.
פניה מוקדמת (פרה-רולינג)
בהתאם לפרקטיקה הקיימת, עובד רשאי לפנות לנציג השירות לשם בירור מקדמי האם סעיף 4 לחוק חל במקרה מסוים. על העובד המבקש לפרוש, לפנות ליועץ המשפטי לנציבות שירות המדינה, באמצעות היועץ המשפטי למשרד שבו הוא מועסק, בבקשה לקבוע האם הצינון הקבוע בסעיף 4 לחוק חל בנסיבות האמורות. יודגש, כי היועץ המשפטי של המשרד אינו מוסמך לקבוע בעצמו כי חוק הצינון אינו חל, והגורם המוסמך לכך הוא היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה. הטיפול במקרים מורכבים או הנוגעים לבכירים נעשה בדרך כלל גם בהתייעצות עם נציג היועץ המשפטי לממשלה.
הצדדים לבקשה
סעיף 13 לחוק קובע כי –
“הועדה תתן לנציג השירות שממנו פרש המבקש או עומד לפרוש ממנו הזדמנות להשמיע את דבריו”.
תקנה 3 לתקנות שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (סדרי דין בועדה), התשל”א-1971 קבעה כי נציב שירות המדינה הוא המשיב לכל הפורשים משירות המדינה, אשר חל עליהם חוק שירות המדינה. אשר על כן, שיקול הדעת להחליט בעניין עמדת המדינה לבקשה מסור בידו. תכלית היות המשיב נציג נציב שירות המדינה, היא שבידי הנציב הכלים להציג בפני הוועדה את כל הנתונים הנוגעים לפרישת העובד, ואת השיקולים של המדינה כמשיב למרבית הבקשות שמוגשות לוועדה, ולאזן בין שיקולי המדינה לבין השיקול המרכזי של שמירה על טוהר המידות.
גופים שאינם מנויים בתקנה 3 לתקנות סדרי הדין כאמור, “נציג השירות” הוא היועץ המשפטי לגוף שממנו פרש המבקש. ברשויות המקומיות, זהו היועץ המשפטי לרשות.
אכיפת פסיקות של הוועדה למתן היתרים
ועדת ההיתרים היא הגוף היחיד המוסמך, על פי חוק הצינון, לקבוע את תקופת הצינון ואת ההגבלות. החלטת הוועדה קובעת את גדרי הצינון החל על הפורש, והפרת החלטה שלה משמעה אי-ציות להוראות חוק הצינון על כל הנובע מכך. אם שוררת אי בהירות בעניין החלטת הוועדה, אם יש צורך בפרשנות לה, או אם הפורש מבקש לסטות ממנה, עליו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולקבל את אישורו לכך. נציין כי הפרת הוראות החוק מהווה עבירה פלילית, שעונשה קנס או שישה חודשי מאסר.
בשורה התחתונה
עובדי הרשויות המקומיות שבכוונתם לתת שירותים או לעבוד בגוף עסקי, בנושאים ובתחומים שבהם עסקו, נדרשים לתקופת צינון הקבועה בחוק, או לאישורה של וועדת ההיתרים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שעולה מהחלטות ועדות ההיתרים בשנים האחרונות, הנה לדרוש, ככלל, תקופת צינון משמעותית. לפיכך, אנחנו ממליצים לעובדים השוקלים לפרוש מעבודתם ולעבוד עבור גופים כאמור, לתכנן מראש את הפרישה ולהתחשב בהגבלות האמורות לעיל.
משרד עורכי דין רשויות מקומיות
משרד עורכי הדין וולר ושות’ מחזיק בניסיון ארוך שנים בייצוג רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים במגוון רחב של תחומים. המשרד נחשב כאחד המובילים בדירוג משרדי עורכי הדין BDI ו-D&B, נוכח השילוב של ניסיון משפטי עשיר והבנה מקצועית בדיני רשויות מקומיות, לצד הניסיון הניהולי המעשי של עורכי הדין וצוות המשרד. צרו קשר.
