כשרות משפטית לערוך צוואה

דיני הירושה בישראל נשענים על עקרון יסוד אוניברסלי – החופש לצוות. רצונו של אדם לגבי חלוקת רכושו לאחר מותו, הוא המגדיר את סדרי הירושה ומסדיר את היחסים בין יורשיו. עם זאת, חופש זה אינו מוחלט. בצידו עומדת חובה משפטית וחברתית להבטיח כי הצוואה מבטאת באמת ובתמים את רצונו החופשי והצלול של המצווה. אחת הסוגיות המורכבות ביותר בהקשר זה היא עריכת צוואה על ידי מי שאיננו בטוחים שהבין את משמעותה המשפטית של עריכת הצוואה, מחמת מחלת זקנה, דמנציה, ירידה בתפקוד השכלי, אירוע רפואי, מוגבלות שכלית או קוגניטיבית.

סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי “צוואה שנעשתה על ידי קטין או אדם שהוכרז כפסול דין, או על ידי אדם שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת עשייתה – בטלה.” משמעות הדבר היא שהיכולת של אדם לערוך צוואה תלויה במצבו הקוגניטיבי והמנטלי במועד עריכת הצוואה, ולא במעמדו המשפטי כיום, או באופן כללי. צוואה שנערכה במועד בו המנוח היה כשיר לצוות תהא תקפה, גם אם מצבו  של המצווה (המנוח) היה שונה לפני עריכת הצוואה או לאחר מכן. החזקה היא שאדם כשיר לפעולות משפטיות, כולל עריכת צוואה, ונטל ההוכחה לסתור חזקה זו מוטל על הטוען לחוסר כשרות, תוך התייחסות למצבו הנפשי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה. סקירה מקיפה של סוגיית הכשרות המשפטית לערוך צוואה – ולמה דרוש ליווי של עורך דין מומחה לדיני צוואות וירושות, כ”שומר הסף” שתפקידו להבטיח שהצוואה משקפת רצון חופשי, מודע וחוקי, ותוכל לעמוד במבחן משפטי גם אם תוגש נגדה התנגדות.

המישור הנורמטיבי: חקיקה

חוק הירושה

סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ”ה–1965, קובע כי צוואה שנערכה על ידי קטין, על ידי פסול דין, או על ידי אדם “שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה” – בטלה. מבחן הכשירות איננו מבחן פורמלי של מעמד משפטי בלבד, אלא מבחן מהותי. היינו, האם במועד עריכת הצוואה היה בידי המצווה להבין את מהות הפעולה, את רכושו ואת יורשיו, ולהפעיל שיקול דעת עצמאי.

קיימת חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות, ובכללן עשיית צוואה, וכן חזקה על מצווה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. לפיכך, הנטל להוכיח כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מוטל על הטוען זאת. כדי לעמוד בנטל זה, אין די בהעלאת ספקות בלבד, אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב–1962, קובעים כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות, אלא אם כן נשללה או הוגבלה כשרותו על פי חוק או בפסק דין. נדגיש כי עצם מינוי אפוטרופוס אינו שולל אוטומטית את הכשירות לצוות – רק הכרזה על פסלות דין שוללת את הכשירות באופן קטגורי. גם אדם שמונה לו אפוטרופוס, עשוי להיות כשיר לערוך צוואה, אם במועד הרלוונטי ידע להבחין בטיבה של צוואה.

נקודת המבחן לבחינה: מועד עריכת הצוואה

הביטוי “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” מתייחס למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה. זוהי נקודת הזמן הרלוונטית הבלעדית לבחינת כושרו של המצווה. אדם נחשב כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה, ידע למי הוא מוריש את רכושו ומה היקפו, והיה מודע לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. הגבלת כשרות זו מתייחסת למצבו הנפשי והגופני של המצווה במועד עריכת הצוואה. אין די בהוכחה כי המצווה סבל ממחשבות שווא או הזיות. יש להוכיח כי מחשבות אלו הן שהוליכו, הלכה למעשה, לכתיבת הצוואה כפי שנכתבה, כלומר, נדרש קשר סיבתי בין הליקוי לבין תוכן הצוואה. ראיה כללית על ירידה בתפקוד השכלי בתקופה סמוכה לעריכת הצוואה אינה מספיקה להעברת נטל הראיות.

מבחני הכשירות בפסיקה

בתי המשפט פיתחו שלושה מבחנים מרכזיים להערכת כושרו של אדם לערוך צוואה:

1. הבנה של טיב הצוואה – המצווה חייב להבין כי מדובר במסמך משפטי המורה על חלוקת רכושו לאחר מותו.

2. ידיעה של רכושו ויורשיו – עליו להכיר את היקף נכסיו ואת זהות יורשיו הפוטנציאליים.

3. יכולת שיפוט עצמאית – עליו להפעיל שיקול דעת חופשי, ללא השפעה בלתי הוגנת, כפייה או לחץ חיצוני.

הפסיקה קבעה כי די בכך שהמצווה עומד במבחנים אלו, גם אם תפקודו בתחומים אחרים בחייו מוגבל. הכשירות אינה נבחנת באופן כוללני אלא נקודתית – ביחס לפעולת הצוואה עצמה.

פתרון בתי המשפט – חוות דעת רפואית מקדימה להכנת הצוואה

המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור על כשרות רפואית טרם הכנת צוואה. לפיכך, נבחנת יכולתו של המצווה לצוות, רק לאחר פטירתו. שאלת הכשרות המשפטית עובר לחתימה על הצוואה, הינה שאלה שבמומחיות רפואית, דהיינו מחייבת חוות דעת רפואית. הפסיקה חזרה וקבעה כי השאלה המרכזית היא כשירותו של המצווה במועד עריכת הצוואה. מצב רפואי קודם או מאוחר עשוי לשמש אינדיקציה, אך איננו מכריע. כך, גם אדם שחלה במחלת דמנציה או אלצהיימר עשוי להיחשב כשיר, אם במועד עריכת הצוואה היה צלול, מבין את ההשלכות ופעל מתוך רצון חופשי.

בשורה ארוכה של פסקי דין, סבר בית המשפט כי אם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, על עורך הצוואה להפנות את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית, שתיערך, כמובן, בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה. היות שעקרון העל בדיני הצוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה, בדיקה רפואית מוקדמת תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה. בנוסף לכך, לבדיקה רפואית מוקדמת כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר את הצורך בהתדיינויות משפטיות לאחר מות המצווה.

במאמר מוסגר נציין כי זו המלצתנו בעת עריכת צוואות, וכן בהערכת כשירות עריכת ייפוי כוח מתמשך.

תפקידו של עורך הדין

תפקידו של עורך הדין בכל הקשור לצוואות כולל חובות מקצועיות ואתיות מקיפות, שמטרתן להבטיח את קיום רצונו האמיתי והחופשי של המצווה ואת תוקף הצוואה. עורך הדין נדרש לוודא את כשרותו של המצווה, לברר היטב את רצונו, להימנע מכל מעורבות העלולה להקים חשש להשפעה בלתי הוגנת או ליהנות מהצוואה, ולשמור על הפרדה מוחלטת בין תפקידו כעורך הצוואה לבין תפקידו כעד או כמייצג בהליכים משפטיים הנוגעים לתוקפה של הצוואה.

עורך דין המטפל בעריכת צוואה מחויב לברר היטב את רצונו של המצווה ואת הבנתו את משמעות הצוואה, במיוחד כאשר הוראות הצוואה חריגות או מביאות לתוצאה לא שגרתית. בית המשפט סבר (בע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית) כי טוב יעשו עורכי דין העורכים צוואה, אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה, על עורך הצוואה להפנות את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית, שתיערך, כמובן, בטרם תיחתם הצוואה. תפקידו של עורך הדין, עורך הצוואה, הוא להפנות את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש.

נטל ההוכחה: ראיות להוכחת היעדר כשרות

קיימת חזקה משפטית שאדם כשיר לפעולות משפטיות, ובכללן עריכת צוואה, ונטל ההוכחה לסתור חזקה זו מוטל על הטוען לחוסר כשרות. כדי לעמוד בנטל זה, נדרשות ראיות ממשיות וברורות המעידות כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת עריכתה, וכי ליקוי זה השפיע בפועל על תוכן הצוואה. חזקה זו נשענת על העיקרון הבסיסי בדיני הירושה שיש לקיים את דבר המת, ועל זכותו החוקתית של אדם לצוות על נכסיו, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, יש להקפיד היטב ולא לפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם הוכח בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב את דברו האחרון. במקום של ספק, בית המשפט יקיים את הצוואה.

אחת העילות הנפוצות ביותר בהליך התנגדות לצוואה, היא הטלת ספק בכושרו, ביכולתו ובשיקול דעתו של המצווה (המנוח). במילים אחרות, ככל שיוכיח המתנגד, כי המצווה לא היה כשיר מבחינה נפשית (כלשון סעיף 26 לחוק, לא ידע “להבחין בטיבה של צוואה“), הרי שהצוואה תיפסל. או אז, העיזבון יתחלק בהתאם למעגלי הקרבה, באופן שווה.

נטל ההוכחה לסתירת חזקת הכשרות

הנטל להוכיח כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מוטל על הטוען לחוסר כשרות. כדי לעמוד בנטל שכנוע זה, אין די בהעלאת ספקות גרידא, אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות. בחינת השאלה אם המצווה ידע או לא ידע להבחין בטיבה של צוואה היא תמיד בחינה עובדתית התלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו.

היקף וכמות ההוכחה הנדרשת אינה ענין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא. להוכחת הטענה לאי כשרותו של המנוח ניתן להסתייע בחוות דעת רפואית בדבר מצבו הקוגניטיבי, אולם בית המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס למועד הרלבנטי ולהעדיפו על פני חוות דעת רפואית. אין די בהעלאת ספק בכשרות המשפטית, אלא בהוכחה של ממש, תוך שמסתייעים בעדות רפואית, או עדות אחרת, באשר למצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה. הדברים נכונים במיוחד, כאשר כאשר חוות הדעת נערכת שנים רבות לאחר מות המצווה) ומתייחסת לכושרו לצוות בעת שנערכה הצוואה, תהיה לעולם חסרה לעומת חוות דעת רפואית שתיערך בחייו של המצווה.

בדיקת כשירות משפטית בדיעבד

חוות דעת רפואית בדיעבד

שאלת כשירות המנוח, בעת שערך את הצוואה היא שאלה רפואית. על מנת לקבל חוות דעת בשאלה זו, ימנה בית המשפט מומחה רפואי, וזאת לבקשת הצדדים או ביוזמת בית המשפט. חוות הדעת של המומחה הרפואי לא יכולה להסתמך, מטבע הדברים, על בדיקה פסיכו-רפואית של המנוח בזמן אמת, אלא על בדיקה בדיעבד של תיקו הרפואי של המנוח, ומתן חוות דעת על בסיס מסמכים רפואיים בלבד. זוהי חוות דעת “פוסט מורטם”, דהיינו חוות דעת שלאחר המוות. לא ניתן להשוות בין אמינות ממצאיה של בדיקה שכזו, של רופא מומחה בעל ניסיון בפציינט חי ומגיב, לבין עיון בהררי ניירות רפואיים לאחר מותו והפרחת ספקולציות על סמך חלקי משפטים, סימונים והפניות.

פרופ’ הייניק, במאמר “כשירות לעריכת צוואה – היבטים פסיכיאטריים ומשפטיים” (בתוך גרינשפון, מרגולין ו-ויצטום (עורכים) “פסיכיאטריה משפטית בישראל“, ניר, 2009), סבור כי –

“הרופא המעורב בעניין נדרש במצב זה לחוות את דעתו באופן רטרוספקטיבי, בדבר כשירותו הבריאותית והנפשית של פלוני “להבחין בטיבה של צוואה”זמן מה לאחר עריכתה (ולרוב, שנים אחדות). ההערכה הרפואית במצב זה היא מורכבת וקשה, ובחלק לא קטן מהמקרים – בלתי אפשרית. הרופא נדרש להעריך, באופן רטרוספקטיבי, מצבים שלעיתים קשה להעריכם גם בהווה…”

הוכחת כשרות משפטית על סמך ראיות חיצוניות

המלומדים שוחט, גולדברג ופלומין, בספרם “דיני ירושה ועיזבון”, קובעים כי –

“עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות דעת רפואית. חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה בבחינת “ניתוח לאחר המוות”. לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת “כזה ראה וקדש”.”

כב’ השופטת מימון, ב-ת”ע 43220/09 נ.ב.י נ’ האפוטרופוס הכללי, פסקה כי –

“להוכחת טענה בדבר אי כשרות המצווה ניתן להסתייע בעדות רפואית בדבר מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה, אולם ביהמ”ש רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.” 

רוצה לומר: לעיתים, יעדיף בית המשפט את עדויות אדם שהכיר את המנוח ואולי אף בדק אותו בסמוך למועד עריכת הצוואה, על פני חוות דעת של מומחה. וכך, לעיתים, עדות שכניה ומכריה, עדות עורך הדין שערך את הצוואה או עדי הקיום לעריכת הצוואה, עדיפים על פני חוות דעת הרופא המומחה.

צוואה של אדם בעל מוגבלות שכלית

הדין הישראלי קובע חזקה כי כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, לרבות עריכת צוואה, וכי מצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת עשייתה. חזקה זו חלה גם על אדם עם מוגבלות שכלית (כיום המונח הוא “מוגבלות שכלית התפתחותית”), אלא אם כן נשללה או הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק דין. הנטל לסתור חזקה זו, לאחר מותו של אדם, הוא כבד ביותר ומוטל על הטוען לחוסר כשרות. אין די בהעלאת ספקות גרידא, אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות.

גם במקרים בהם תוגש חוות דעת רפואית, השוללת את הכשירות לצוות בגין “המוגבלות השכלית” של המנוח – אין לקבל באופן אוטומטי את חוות הדעת של המומחה. יש לתת משקל לנסיבות החיים, לקשרים אישיים-זוגיים, לקשרים החברתיים של המנוח, לרצונות, ועוד. בשני תיקים שנידונו בבית המשפט לענייני משפחה בשנים האחרונות (ת”ע (נצ’) 55185-10-18  נ.א.י נ’ א.כ; ת”ע (ת”א) 13822-07-16‏ ‏ י.כ נ’ י.מ), פסקו בתי המשפט כי הכותרת “מוגבלות שכלית” איננה שוללת את הכשרות לצוות. אף במקום שבנו ניתנת חוות דעת רפואית, אין להסתפק בה, לבדה.

המלצות פרקטיות

1. בדיקה רפואית מוקדמת. במקרים בהם מתעורר חשש באשר לכשירות המצווה, מומלץ להפנותו לבדיקת רופא מומחה (פסיכיאטר, נוירולוג או גריאטר) טרם עריכת הצוואה. חוות דעת בזמן אמת מהווה נדבך ראייתי משמעותי ומקטינה את הסיכון להתנגדויות עתידיות.

2. תיעוד יסודי ומסודר. יש לערוך רישום מפורט של מהלך הפגישה, השאלות שנשאלו והתגובות שהתקבלו, תוך תיעוד התרשמות אישית מהבנתו של המצווה. ניתן לצלם את הפגישה בוידאו (ולשמור על העותק המקורי). מומלץ לשמור את כל המסמכים הנלווים (מסמכים רפואיים, הערות, טיוטות), באופן מסודר ומרוכז.

3. נוכחות עדים ניטרליים.

4. שפה ברורה ונגישה. יש לערוך את הצוואה בשפה פשוטה ומובנת, המאפשרת למצווה להביע את רצונו באופן ברור. עורך הדין יוכל לתרגם את הדרישות המשפטיות למסמך נגיש וצלול, תוך התאמה אישית ליכולותיו של המצווה.

5. ליווי מקצועי של עורך דין מומחה. עריכת צוואה לאדם עם מוגבלות שכלית דורשת מומחיות מיוחדת בדיני ירושה, רגישות אנושית וניסיון פרקטי. עורך דין המתמחה בתחום יודע לזהות סימני אזהרה, להמליץ על בדיקות רפואיות, לערוך פרוטוקול מסודר, לנסח את הוראות הצוואה באופן מדויק ולדאוג שהמסמך יעמוד בדרישות הדין. ליווי של עורך דין מומחה תסייע להבטיח שהצוואה לא רק משקפת את רצונו של המצווה, אלא גם תעמוד במבחן משפטי במקרה של התנגדויות.

סיכום ומסקנות

דיני הירושה מבקשים להגשים את רצון המצווה לאחר מותו. נקודת המבחן היא כושרו של האדם במועד עריכת הצוואה להבין את טיבה ואת השלכותיה. הפסיקה מבהירה כי עצם קיומה של מוגבלות  נפשית או פיזית אינה שוללת באופן גורף את הכשירות, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך שילוב חוות דעת רפואיות, עדויות ותיעוד.

עריכת צוואה לאדם עם מוגבלות שכלית דורשת רגישות מקצועית גבוהה, אחריות אתית ותשומת לב לפרטים. הקפדה על בדיקה רפואית במידת הצורך, תיעוד מקיף ונוכחות עדים ניטרליים יכולים להבטיח את תקפות הצוואה, לצמצם התנגדויות עתידיות, ובעיקר להבטיח את מימוש רצונו החופשי של המצווה.

משרד עורכי דין וולר ושות’: מומחים בצוואות, ירושות וייפוי כוח מתמשך

עריכת צוואה עבור אדם עם מוגבלות שכלית היא משימה הדורשת מיומנות משפטית, רגישות ואחריות מקצועית גבוהה. חוק הירושה בישראל מעניק לכל אדם (שכשרותו לא נשללה) את הזכות לערוך צוואה, אך מתנה זאת ביכולת להבין את טיב הפעולה ואת השלכותיה. כאשר מדובר באדם עם מוגבלות שכלית או קוגניטיבית, נדרש לבחון את מצבו במועד עריכת הצוואה ולהבטיח שהוא עומד בדרישות החוק. המבחנים המרכזיים אותם מפעילים בתי המשפט, בעת שהם דנים בהתנגדויות לצוואה, כוללים, בין היתר, הבנה של מהות הצוואה; ידיעה של רכושו ושל יורשיו הפוטנציאליים; ויכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי, ללא השפעה בלתי הוגנת. בהיעדר עמידה במבחנים אלו, עשויה הצוואה להיות חשופה לערעורים מצד יורשים אחרים, עד כדי ביטול הצוואה.

משרד וולר ושות’ מתמחה זה למעלה מ-40 שנה בתחום הצוואות, ירושות, עזבונות וייפוי כוח מתמשך. המשרד מעניק ייעוץ משפטי לאנשים בעלי מוגבלות שכלית ולבני משפחותיהם בתהליך עריכת צוואה, תוך הקפדה על הגנה על זכויות המצווה ומימוש רצונו באופן מיטבי. עורכי הדין במשרד מספקים ייעוץ משפטי אישי, מקצועי, דיסקרטי ורגיש. אם אתם זקוקים לייעוץ או לליווי משפטי בתחום זה, צרו קשר ונשמח לעמוד לשירותכם.