צוואה של אנשים בעלי מוגבלות שכלית מהווה נושא משפטי רגיש ומורכב, כיוון שהיכולת לערוך צוואה, ולקיים את הוראותיה, תלויות בכשירות המשפטית של המצווה. סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, קובע כי “צוואה שנעשתה על ידי קטין או אדם שהוכרז כפסול דין, או על ידי אדם שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת עשייתה – בטלה.” משמעות הדבר היא שהיכולת של אדם לערוך צוואה תלויה במצבו הקוגניטיבי והמנטלי במועד עריכת הצוואה, ולא במעמדו המשפטי הכללי. המועד הרלוונטי לשאלת כשירותו של אדם לצוות הוא מועד עריכת הצוואה: לפיכך, צוואה שנערכה במועד בו המנוח היה כשיר לצוות תהא תקפה, גם אם מצבו היה שונה לפני עריכת הצוואה או לאחר מכן. סקירה מקיפה של סוגיית הכשרות המשפטית לערוך צוואה.
המישור הנורמטיבי: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
סעיפים 1- 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב- 1962 קובעים כי, ככלל, כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם כן נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין. משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין. היות והמחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור על כשרות רפואית טרם הכנת צוואה, נבחנת היכולת הרפואית לצוות רק במועד שלאחר פטירת המצווה. שאלת הכשרות המשפטית עובר לחתימה על הצוואה, הינה שאלה שבמומחיות רפואית, דהיינו מחייבת חוות דעת רפואית.
פתרון בתי המשפט: חוות דעת רפואית מקדימה להכנת הצוואה
בשורה ארוכה של פסקי דין, סבר בית המשפט כי אם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, על עורך הצוואה להפנות את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית, שתיערך, כמובן, בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה. היות שעקרון העל בדיני הצוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה, בדיקה רפואית מוקדמת תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה. בנוסף לכך, לבדיקה רפואית מוקדמת כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר את הצורך בהתדיינויות משפטיות לאחר מות המצווה.
במאמר מוסגר נציין כי זו המלצתנו בעת עריכת צוואות, וכן בהערכת כשירות עריכת ייפוי כוח מתמשך.
תפקידו של עורך הדין
בית המשפט סבר (בע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית) כי טוב יעשו עורכי דין העורכים צוואה, אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה, על עורך הצוואה להפנות את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית, שתיערך, כמובן, בטרם תיחתם הצוואה. תפקידו של עורך הדין, עורך הצוואה, הוא להפנות את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש.
נטל ההוכחה
אחת העילות הנפוצות ביותר בהליך התנגדות לצוואה, היא הטלת ספק בכושרו, ביכולתו ובשיקול דעתו של המצווה (המנוח). במילים אחרות, ככל שיוכיח המתנגד, כי המצווה לא היה כשיר מבחינה נפשית (כלשון סעיף 26 לחוק, לא ידע “להבחין בטיבה של צוואה“), הרי שהצוואה תיפסל. או אז, העיזבון יתחלק בהתאם למעגלי הקרבה, באופן שווה.
הנטל להוכחת מגבלה על כושרו של המצווה לצוות במועד עריכת הצוואה מוטל על הטוען למגבלה זו ולאי כשירותו של המצווה. היקף וכמות ההוכחה הנדרשת אינה ענין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא. להוכחת הטענה לאי כשרותו של המנוח ניתן להסתייע בחוות דעת רפואית בדבר מצבו הקוגניטיבי, אולם בית המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס למועד הרלבנטי ולהעדיפו על פני חוות דעת רפואית. אין די בהעלאת ספק בכשרות המשפטית, אלא בהוכחה של ממש, תוך שמסתייעים בעדות רפואית, או עדות אחרת, באשר למצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה. הדברים נכונים במיוחד, כאשר כאשר חוות הדעת נערכת שנים רבות לאחר מות המצווה) ומתייחסת לכושרו לצוות בעת שנערכה הצוואה, תהיה לעולם חסרה לעומת חוות דעת רפואית שתיערך בחייו של המצווה.
בדיקת כשירות משפטית בדיעבד
חוות דעת רפואית בדיעבד
שאלת כשירות המנוח, בעת שערך את הצוואה – היא שאלה רפואית. על מנת לקבל חוות דעת בשאלה זו, ימנה בית המשפט מומחה רפואי, וזאת לבקשת הצדדים או ביוזמת בית המשפט. חוות הדעת של המומחה הרפואי לא יכולה להסתמך, מטבע הדברים, על בדיקה פסיכו-רפואית של המנוח בזמן אמת, אלא על בדיקה בדיעבד של תיקו הרפואי של המנוח, ומתן חוות דעת על בסיס מסמכים רפואיים בלבד. זוהי חוות דעת “פוסט מורטם”, דהיינו חוות דעת שלאחר המוות. לא ניתן להשוות בין אמינות ממצאיה של בדיקה שכזו, של רופא מומחה בעל ניסיון בפציינט חי ומגיב, לבין עיון בהררי ניירות רפואיים לאחר מותו והפרחת ספקולציות על סמך חלקי משפטים, סימונים והפניות.
פרופ’ הייניק, במאמר “כשירות לעריכת צוואה – היבטים פסיכיאטריים ומשפטיים” (בתוך גרינשפון, מרגולין ו-ויצטום (עורכים) “פסיכיאטריה משפטית בישראל“, ניר, 2009), סבור כי –
“הרופא המעורב בעניין נדרש במצב זה לחוות את דעתו באופן רטרוספקטיבי, בדבר כשירותו הבריאותית והנפשית של פלוני “להבחין בטיבה של צוואה”זמן מה לאחר עריכתה (ולרוב, שנים אחדות). ההערכה הרפואית במצב זה היא מורכבת וקשה, ובחלק לא קטן מהמקרים – בלתי אפשרית. הרופא נדרש להעריך, באופן רטרוספקטיבי, מצבים שלעיתים קשה להעריכם גם בהווה…”
הוכחת כשרות על סמך ראיות חיצוניות
המלומדים שוחט, גולדברג ופלומין, בספרם “דיני ירושה ועיזבון”, קובעים כי –
“עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות דעת רפואית. חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה בבחינת “ניתוח לאחר המוות”. לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת “כזה ראה וקדש”.”
כב’ השופטת מימון, ב-ת”ע 43220/09 נ.ב.י נ’ האפוטרופוס הכללי, פסקה כי –
“להוכחת טענה בדבר אי כשרות המצווה ניתן להסתייע בעדות רפואית בדבר מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה, אולם ביהמ”ש רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.”
רוצה לומר: לעיתים, יעדיף בית המשפט את עדויות אדם שהכיר את המנוח ואולי אף בדק אותו בסמוך למועד עריכת הצוואה, על פני חוות דעת של מומחה. וכך, לעיתים, עדות שכניה ומכריה, עדות עורך הדין שערך את הצוואה או עדי הקיום לעריכת הצוואה, עדיפים על פני חוות דעת הרופא המומחה.
צוואה של אדם בעל מוגבלות שכלית
אדם עם מוגבלות שכלית (בעבר -“פיגור שכלי”, אוליגופרניה) רשאי לערוך צוואה, כל עוד כשרותו לא נשללה בדין, והוא מוכיח שהוא מבין את משמעות הצוואה ואת השלכותיה. אדם עם מוגבלות שכלית עשוי להיחשב כשיר לערוך צוואה, גם אם הוא מתפקד באופן מוגבל בתחומים אחרים. בשאלה זו, בית המשפט מתייחס ל-3 היבטים:
- הבנת טיבה של צוואה. על המצווה להבין שהוא עורך מסמך משפטי שמטרתו להסדיר את חלוקת רכושו לאחר מותו.
- ידיעה של רכושו ויורשיו. על המצווה להכיר את היקף נכסיו ואת זהות היורשים האפשריים.
- יכולת שיפוט עצמאית. הפעלת שיקול דעת חופשי, והימנעות מהשפעה חיצונית בלתי הוגנת או לחץ.
גם במקרים בהם תוגש חוות דעת רפואית, השוללת את הכשירות לצוות בגין “המוגבלות השכלית” של המנוח – אין לקבל באופן אוטומטי את חוות הדעת של המומחה. יש לתת משקל לנסיבות החיים, לקשרים אישיים-זוגיים, לקשרים החברתיים של המנוח, לרצונות, ועוד. בשני תיקים שנידונו בבית המשפט לענייני משפחה בשנים האחרונות (ת”ע (נצ’) 55185-10-18 נ.א.י נ’ א.כ; ת”ע (ת”א) 13822-07-16 י.כ נ’ י.מ), נפסק כי הכותרת “מוגבלות שכלית” איננה שוללת את הכשרות לצוות. אף במקום שבנו ניתנת חוות דעת רפואית, אין להסתפק בה, לבדה.
סיכום ומסקנות
תכליתו של חוק הירושה הוא קיום רצון הנפטר. מעמדו המשפטי של אדם אינו קובע בהכרח את כשירותו לערוך צוואה, אלא הבנתו הספציפית באותו רגע. בתי המשפט בוחנים את הכשרות לצוות ואת אומד דעתו של המצווה, באופן ספציפי למועד עריכת הצוואה, ללא קשר למצבו הכללי לאורך זמן. שימוש בעדים מקצועיים ונטולי פניות, חוות דעת רפואיות של רופא מומחה בתחום, ותיעוד מלא יכולים לחזק את תוקפה של צוואה שנערכה על ידי אדם בעל מוגבלות שכלית.
משרד עורכי דין וולר ושות’: מומחים בצוואות, ירושות וייפוי כוח מתמשך
עריכת צוואה עבור אדם עם מוגבלות שכלית היא משימה הדורשת מיומנות משפטית, רגישות ואחריות מקצועית גבוהה. חוק הירושה בישראל מעניק לכל אדם (שכשרותו לא נשללה) את הזכות לערוך צוואה, אך מתנה זאת ביכולת להבין את טיב הפעולה ואת השלכותיה. כאשר מדובר באדם עם מוגבלות שכלית או קוגניטיבית, נדרש לבחון את מצבו במועד עריכת הצוואה ולהבטיח שהוא עומד בדרישות החוק. המבחנים המרכזיים אותם מפעילים בתי המשפט, בעת שהם דנים בהתנגדויות לצוואה, כוללים, בין היתר, הבנה של מהות הצוואה; ידיעה של רכושו ושל יורשיו הפוטנציאליים; ויכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי, ללא השפעה בלתי הוגנת. בהיעדר עמידה במבחנים אלו, עשויה הצוואה להיות חשופה לערעורים מצד יורשים אחרים, עד כדי ביטול הצוואה.
משרד וולר ושות’ מתמחה זה למעלה מ-40 שנה בתחום הצוואות, ירושות, עזבונות וייפוי כוח מתמשך. המשרד מעניק ייעוץ משפטי לאנשים בעלי מוגבלות שכלית ולבני משפחותיהם בתהליך עריכת צוואה, תוך הקפדה על הגנה על זכויות המצווה ומימוש רצונו באופן מיטבי. עורכי הדין במשרד מספקים ייעוץ משפטי אישי, מקצועי, דיסקרטי ורגיש. אם אתם זקוקים לייעוץ או לליווי משפטי בתחום זה, צרו קשר ונשמח לעמוד לשירותכם.
