בארץ ישראל התרחשו לא מעט רעידות אדמה לאורך ההיסטוריה. חלק מהן רבות עוצמה וקטלניות. עדויות היסטוריות, ארכיאולוגיות וגיאולוגיות רבות מלמדות כי לאורך ההיסטוריה, התרחשו מספר רב של רעידות אדמה הרסניות וקטלניות, אשר גרמו לקורבנות והרס בכל היישובים בארץ ישראל ובסביבתה.ה ניסיון מלמד כי בכל מקום שבו התרחשו רעידות אדמה בעבר, צפויות להתרחש רעידות אדמה גם בעתיד. לכן, צפויה להתרחש בישראל רעידת אדמה חזקה נוספת, ברם לא ניתן לצפות מתי ובאיזו עוצמה. רעידת אדמה עוצמתית אינה עניין תיאורטי בלבד כי אם איום ממשי ומוחשי.
מקור הסיכון העיקרי לרעידות אדמה בישראל הוא מערכת “השבר הסורי-אפריקאי”. מדובר בגבול בין שני לוחות טקטוניים, הנעים אחד אל מול השני: הלוח הערבי (שעליו נמצא השטח שממזרח לנהר הירדן), שנע צפונה יחסית ללוח של סיני-ישראל (שעליו נמצאים ירושלים והשטח ממערב לנהר הירדן). גבול לוחות זה עובר בחלקה המזרחי של מדינת ישראל לאורך מפרץ אילת, הערבה, ים המלח, בקעת הירדן ואצבע הגליל. לוח טקטוני נוסף בישראל הוא אזור הכרמל (שבר יגור), מהאזור דרומית ליוקנעם ועד למפרץ חיפה. מיקומו של השבר, בסמוך לאזורים עירוניים צפופים ואזורי תעשיה כבדה, עלול ליצור סיכון משמעותי במקרה של רעידת אדמה.
התקן והחוק בישראל בנושא רעידות אדמה
התקן הישראלי
הצעת תקן ישראלי ראשון לנושא של רעידות אדמה פורסמה בשנת 1961. בשנת 1975, פורסם תקן מפורט יותר (ת”י 413), אשר נכנס לתוקף רק בשנת 1980. החל משנת 1980, המבנים החדשים שנבנו בישראל הנם בהתאם לתקן זה, המתאים להתמודדות מול רעידות אדמה הרסניות.
תקן 2413 נכנס לתוקף בשנת 2003. תקן זה הוא תקן אינדוקטיבי, העוסק במתודולוגית בחינת עמידות של מבנה קיים לרעידת אדמה על מנת לקבל אינדיקציה לעמידותו בהתבסס על הנתונים הקיימים על המבנה. התקן אינו מחייב, והוא מהווה “כלי עבודה” למהנדס שמעוניין לבדוק צורך בחיזוק מבנה לרעידות אדמה או בעקרונות לחיזוק המבנה במידה ונמצא כי יש בכך צורך, וזאת תוך הפניה לתקן 413.
תמ”א 38 – החלטת ממשלה
תוכנית מתאר ארצית מספר 38 (“תמ”א 38“), אושרה על ידי הממשלה בשנת 2005 במטרה ליישם את תקן 413. התוכנית קבעה כי כל המבנים שנבנו לפני 1980 אינם עומדים בתקן וצריכים חיזוק. אלא שבפועל, הממשלה גלגלה את האחריות על הפרויקט הלאומי ואת עלויותיו על היזמים ומפרויקט בחשיבות לאומית הפכה התמ”א 38 לפרויקט נדל”ן המונע משיקולים רווחיים. כלומר, בעוד שהממשלה היתה צריכה לקבל החלטה להקדיש תקציב של מאות מיליוני ש”ח בשנה לחיזוק המבנים, היא העדיפה פתרונות כלכליים ורגולטוריים חלקיים ובלתי מספקים.
באופן כללי, לצד תוספת זכויות בניה ופטור ממיסוי מקרקעין, קבע תמ”א 38 הליך רישוי קצר (יחסית), המאפשר הוצאת היתרי בניה בהסתמך
על תמ”א 38. בדרך זאת, ניתן “לעקוף” את התהליך בוועדות המקומיות לתכנון ובניה.
חקיקה ראשית
החקיקה ש”עטפה” את הוראות ויישום תמ”א 38 נועדה לשמש בידי יזמים ובעלי הזכויות במבנים, אשר רצו לממש את הוראות התוכנית. כך, תוקנו חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס”ח-2008, קובע הסדרים ליישומה של התוכנית. חוק התכנון והבניה (עידוד חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה)(הוראת שעה), התשס”ח-2007, וחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)(תיקון מס’ 62 – הוראת שעה), התשס”ח-2008. בנוסף, חוזר מנכ”ל משרד הפנים 4/2008, הנחה לתכנון, לביצוע פעולות ולגיבוש סדרי עדיפויות, ברשויות המקומיות.
תרחיש הייחוס לרעידות אדמה
ועדת ההיגוי להיערכות לטיפול ברעידות אדמה הוקמה בדצמבר 1999, והיא משמשת גוף המטה של ועדת השרים להיערכות לקראת רעידות אדמה. הוועדה גיבשה את מסקנותיה על-פי “תרחיש ייחוס לאומי” של רעידת אדמה בעוצמה גבוהה בישראל. לפי התרחיש, על מדינת ישראל להיערך לרעידת אדמה בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר. באירוע זה, לפי תרחיש הייחוס, ייהרגו 16,000 אזרחים, 6,000 פצועים קשה, ו-377,000 מפונים. 10,000 מבנים יהרסו כליל, ול-20,000 ייגרמו נזקים כבדים. במילים אחרות, הנחת העבודה היא כי מבנים שנבנו בישראל בארבעת העשורים האחרונים אמורים לעמוד בפני רעש שכזה. עם זאת, רוב הבניינים בישראל נבנו עוד קודם לכן, והם מוגדרים “מבנים בסכנה”. כלומר, הבעיה האמיתית טמונה בבניה הישנה, שבוצעה בטרם היתה בארץ (ובעולם) מודעות מספקת לרעידות אדמה, ובטרם היו בארץ (ובעולם), הידע המתאים והתקינה המתאימה לכך.
מבנים מסוכנים
הגורם למירב האבידות בנפש בזמן רעידת אדמה הוא התמוטטות המבנה. הסיווג (הגס) הנו כדלקמן:
- בניינים שנבנו במדינת ישראל לפני שנת 1980 לא נבנו, לרוב, לפי תקן עמידות מחמיר בפני רעידות אדמה. הנחת העבודה היא שבניינים כאלו אינם עומדים בדרישות התקן המעודכן, ולכן עלולים לקרוס בעת רעידת אדמה.
- בניינים שנבנו בישראל לאחר שנת 1980, נבנו על פי התקן הישראלי. על כן בטוחים יותר.
- בניינים הכוללים בתוכם מרחבים מוגנים (ממ”ד, פירי מעלית, ממ”ק וכו’), נחשבים בדרך כלל לבעלי עמידות משופרת. זאת, כיוון שמרחבים אלה מספקים חיזוק למבנה כולו.
לצד כל אלה, חלק ניכר מהפגיעה בחיי אדם, הפגיעות ברכוש, נבעו מתשתיות (גשרים, מחלפים, משאבות מים), וכן מאלמנטים לא מבניים אשר לא תוכננו לרעידת אדמה.
תמ”א 38
מדינת ישראל העדיפה, כאמור, שלא להוציא מתקציבה, לחיזוק מבנים הנמצאים בסיכון מפני רעידות אדמה. הממשלה “גלגלה את האחריות” על חיזוק המבנים, ואת העלויות הנלוות, על בעלי הנכסים ועל היזמים. מפרויקט הנמצא בסדר העדיפות הלאומית, הפכה תכנית המתאר הארצית לפרויקט נדל”ני, המונע משיקולים רווחיים. לא זאת בלבד, במהלך השנים התגלו פערים משמעותיים ביותר ביישום התוכנית. בעוד שבפריפריה נמצאים מרבית המבנים הדורשים חיזוק – אין היתכנות כלכלית לביצוע, במרכז הארץ, בה הסיכון נמוך יותר, מבוצעות מרבית התוכניות.
עם השנים תמ”א 38 התפתחה ותוקנה מספר פעמים:
- תמ”א 38/1 – חיזוק מבנים במתכונת של כללה הוספת קומה אחת בלבד, ומימון עלויות החיזוק ממכירת דירות אלו.
- תמ”א 38/2 (הריסה ובינוי) – ניתן להרוס את הבניין הקיים, לנצל את מלוא הזכויות וליצור דירות נוספות למכירה.
- תמ”א 38/3 – הענקת זכויות בניה נוספות (עד 2.5 קומות), במסלול של חיזוק הבניין.
- תמ”א 3א’/38 – הענקת תמריץ נוסף, באמצעות לבצע חישוב זכויות מכוח התמ”א וגם מכוח התב”ע (תוכנית בניין עיר). בתכנית זו ניתן לנייד, במגבלות מסויימות, זכויות בנייה ברחבי הרשות המקומית.
עורך דין תמ”א 38
חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, הוא צורך ממשי וקיומי, במדינת ישראל. האחריות לכך, למרבה הצער, אינה ממומשת על ידי מוסדות המדינה, אלא על ידי האזרחים. רעידות האדמה האחרונות מבהירות ומחדדות כי יש חשיבות עצומה לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, בדרך של חיזוק ובין אם בדרך של הריסה ובנייה מחדש. על בעלי דירות שמבקשים לקדם פרויקט תמ”א 38, לדעת ולזכור, כי פרויקט מוצלח מתחיל ונגמר בזהות היזם, בניסיון שלו וביכולת הכלכלית שלו. בנוסף, יש לזכור כי המטרה המשותפת של חיזוק המבנה, גוברת על הדרישות הספציפיות של כל אחד מבעלי הדירות. לכן, הסתייעות מראש, וליווי של עורך דין תמ”א 38, המומחה בתחום המקרקעין, התכנון והבניה – היא ההבדל בין חיזוק המבנה והצלחה, לבין התמוטטות המבנה, מוות ושכול. למשרד וולר ושות’, ניסיון של עשרות שנים בתחום. צרו קשר, עכשיו.
