זיהום קרקע וזיהום מים

הפיצוץ במתקן תע”ש שהרעיד את חוף אפולוניה לאחרונה, מהווה “פרומו” וסימן אזהרה לפני אסון. הפעם, פיצוץ בשמורת טבע: מחר, פיצוץ בשכונת מגורים שאוכלסה. בישראל קיימות אלפי קרקעות מזוהמות, בלתי מטופלות, והנושא כלל אינו מוסדר בחקיקה ראשית. המידע שיש בידי המשרד להגנת הסביבה, חלקי ובלתי מדויק, והעתיד אינו ברור. מדינת ישראל, שאינה משופעת בקרקע, אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות מעין זו. מתוך מאמר שפורסם ביום 4/7/2023, באתר “News1 מחלקה ראשונה” (קישור ישיר – כאן).

זיהום קרקע

זיהום קרקע מהווה אחד האתגרים הסביבתיים המשמעותיים ביותר של המאה ה-21. תופעה זו מציבה סכנה ממשית לבריאות הציבור, לאיכות הסביבה ולמערכות אקולוגיות. בעידן שבו התיעוש והפיתוח העירוני מתקדמים בקצב מואץ, הבנת ההשלכות המשפטיות, הכלכליות והסביבתיות של זיהום קרקע הופכת לקריטית עבור מקבלי החלטות, יזמים, ובעלי עניין בתחום הנדל”ן והתשתיות.

זיהום קרקע מוגדר כנוכחות של חומרים כימיים או שינויים בסביבה הטבעית של הקרקע, אשר סביר שיגרמו לנזק לבריאות האדם או לסביבה. מקורות הזיהום מגוונים וכוללים פעילות תעשייתית, חקלאות אינטנסיבית, כריית מחצבים, פסולת עירונית, תחבורה, ואירועי זיהום היסטוריים. כל אחד ממקורות אלה תורם באופן ייחודי לבעיית זיהום הקרקע, כאשר השפעותיהם מצטברות ומשתלבות זו בזו ליצירת אתגר סביבתי מורכב. זיהום הקרקע גורם לפגיעה בבריאות הציבור במסלולי חשיפה שונים כגון: שאיפת חומרים אורגניים נדיפים מסרטנים או רעילים בעת חדירת גזי קרקע למבנים; בליעת קרקע מזוהמת על ידי ילדים; מגע עורי עם קרקע מזוהמת; זיהום מקורות מים המשמשים לשתייה; ופגיעה במערכות אקולוגיות. אותן קרקעות, אינן מופיעות בהכרח, במפה הארצית לקרקעות מזוהמות, שהכין המשרד להגנת הסביבה.

התמודדות עם זיהום קרקע

התמודדות עם זיהום קרקע דורשת גישה רב-תחומית המשלבת טכנולוגיות מתקדמות. שיטות פיזיקו-כימיות כוללות שטיפת קרקע, ייצוב וסולידיפיקציה, וחמצון כימי. שיטות ביולוגיות כוללות ביורמדיאציה, פיטורמדיאציה, וביווינטינג. טכנולוגיות תרמיות כוללות שריפה תרמית ודסורפציה תרמית. בנוסף, ישנן גישות חדשניות כמו ננוטכנולוגיה, אלקטרוקינטיקה, ופיטומיינינג. כל אחת מהשיטות הללו מתאימה לסוגים שונים של זיהום ותנאי קרקע, ולעיתים קרובות נדרש שילוב של מספר טכניקות לטיפול אפקטיבי. התמודדות אפקטיבית עם זיהום קרקע דורשת גישה כוללנית הכוללת הערכת סיכונים, תכנון שימושי קרקע, ומדיניות “מהעריסה לקבר”. ביצוע הערכות סיכונים מקיפות לזיהוי ואפיון של מזהמים, הבנת דרכי החשיפה, וקביעת רמות הסיכון לאדם ולסביבה הוא צעד קריטי בתהליך. שילוב שיקולי זיהום קרקע בתכנון עירוני ואזורי, כולל הגבלות על שימושי קרקע באזורים מזוהמים, יכול למנוע חשיפה עתידית ולהבטיח פיתוח בר-קיימא. יישום גישה כוללת לניהול חומרים מסוכנים, מייצורם ועד סילוקם, יכול לסייע במניעת זיהום עתידי.

אחריות משפטית בנושא זיהום קרקע

המסגרת המשפטית סביב זיהום קרקע מורכבת ועודנה מתפתחת, והיא מהווה נדבך מרכזי בהתמודדות עם אתגר סביבתי זה. האחריות המשפטית מתפרשת על מספר מישורים ומערבת מגוון רחב של בעלי עניין, החל מיצרנים ותעשיינים, דרך בעלי קרקעות ומפעילי אתרים, רשויות ממשלתיות ומקומיות, ואף אחריות אישית של המעורבים. בישראל, חוק המים וחוק שמירת הניקיון מספקים את הבסיס החוקי להתמודדות עם זיהום קרקע ומים. חוקים אלה מגדירים את האחריות לזיהום, קובעים דרישות לניקוי, ומפרטים מנגנוני אכיפה.

עיקרון “המזהם משלם” (Polluter Pays Principle)

עקרון “המזהם משלם” הוא אחד מאבני היסוד של המשפט הסביבתי המודרני ומהווה בסיס מרכזי לחקיקה סביבתית. עיקרון זה, שהתפתח בשנות ה-70 של המאה ה-20, קובע כי הגורם האחראי לזיהום צריך לשאת בעלויות הטיפול בו ובנזקים שנגרמו כתוצאה ממנו. מטרותיו העיקריות של העיקרון הן יצירת הרתעה, קידום צדק חברתי, והבטחת יעילות כלכלית. העיקרון נועד ליצור תמריץ כלכלי למניעת זיהום: כאשר מזהמים פוטנציאליים יודעים שיצטרכו לשאת בעלויות הטיפול בזיהום, נמצא שהם נוטים להשקיע יותר במניעה ובטכנולוגיות נקיות יותר. בנוסף, העיקרון מבטיח שהעלויות של הזיהום לא יועברו לציבור הרחב או לקורבנות הזיהום, אלא יישארו באחריות הגורם המזהם. מבחינה כלכלית, על ידי הפנמת העלויות הסביבתיות לתוך מחיר המוצר או השירות, העיקרון מסייע ביצירת מחירים המשקפים את העלות האמיתית לחברה.

בתחום זיהום הקרקע, יישום עקרון “המזהם משלם” מתבטא במספר אופנים. ראשית, המזהם נדרש לממן את עלויות הניקוי והשיקום של הקרקע המזוהמת. עלויות אלו יכולות להגיע למיליוני שקלים באתרים מורכבים. שנית, במקרים של נזק לבריאות או לרכוש כתוצאה מזיהום קרקע, המזהם עשוי להידרש לפצות את הנפגעים. בנוסף, רשויות אכיפה מטילות קנסות כבדים על מזהמים, בנוסף לדרישות הניקוי והפיצוי. לבסוף, חלק מהמדינות מיישמות מיסוי על פעילויות מזהמות, כחלק מיישום העיקרון.

למרות הרציונל הברור, יישום עקרון “המזהם משלם” בהקשר של זיהום קרקע מציב מספר אתגרים משמעותיים. אחד האתגרים המרכזיים הוא זיהוי המזהם, במיוחד במקרים של זיהום היסטורי או מצטבר, כאשר לעיתים קשה לזהות את הגורם האחראי לזיהום. באתרים שבהם פעלו מספר גורמים לאורך זמן, קיים אתגר בחלוקת האחריות בין המזהמים השונים. בעיה נוספת מתעוררת כאשר החברה האחראית לזיהום פשטה את הרגל או אינה קיימת עוד, מה שיוצר קושי באכיפת העיקרון. לעיתים, עלויות הטיפול בזיהום עולות על יכולתו הכלכלית של המזהם, מה שמקשה על יישום מלא של העיקרון. בנוסף, יישום קפדני של העיקרון עלול להשפיע על התחרותיות של תעשיות מסוימות, במיוחד כאשר הוא מיושם באופן לא אחיד בין מדינות.

הרחבת האחריות מעבר למזהם הישיר, כולל אחריות בעלי קרקע ומממנים

האחריות המשפטית בנושא זיהום קרקע אינה מוגבלת רק למזהם הישיר. במקרים רבים, החוק מטיל אחריות גם על בעלי הקרקע, גם אם לא היו מעורבים ישירות בפעילות המזהמת.

דרישות גילוי 

בית המשפט העליון בעניין אפולוניה (דנ”ם 4753/19), מתח ביקורת ביקורת על תמיכת המדינה בקידום תוכניות בניה, ללא בדיקה מקדימה נאותה של הקרקע החשודה בזיהום. על פי בית המשפט, בפני מוסד התכנון צריכה לעמוד התשתית העובדתית המלאה – סקר היסטורי, סקר קרקע, ממצאי חקירת זיהום הקרקע, גז קרקע ומי התהום, וככל שיידרש אף מסמכים נוספים – כתנאי מקדמי לדיון במוסד התכנון. לא ניתן להתיר ביצוע תוכנית והוצאת ההיתרים, ולבטח לא ניתן לבצע בניה על קרקעות מזוהמות, ללא בדיקה מקדימה נאותה של הקרקע החשודה בזיהום. זאת, לטובת ההגנה על בריאות הציבור. בהתאם לכך, הכינו מטה התכנון הלאומי ומינהל התכנון, הנחיות לגבי המידע הנדרש למוסדות התכנון (“מסמך הנחיות”).

זיהום מים

ומהיבשה – למים. בית המשפט העליון קיבל ביום 12/10/23, באופן חלקי, את הערעור שהוגש בגין דחיית התביעה היצוגית נגד חברת רותם אמפרט ופריקלאס מקבוצת כי”ל. בפסק הדין, אימץ בית המשפט את עמדת היועמ”שית והפכו את עמדת בית המשפט המחוזי כשקבעו כי אין התיישנות על עבירת זיהום מים ולכן ניתן לאשר את הגשת התביעה נגד החברות. הערעור עוסק בפסולת של שפכים תעשייתיים, שבמשך כשלושים שנה דלפו בכמויות עצומות מן המפעלים שבבעלות המשיבות אל תת הקרקע, וגרמו לפי הנטען לזיהום של מי תהום ובהמשך גם לזיהום של שמורת טבע מוכרזת ומשאב טבע נדיר וחיוני באזור הנגב. הגם שדליפת השפכים חדלה לכל המאוחר בשנת 2000, החלחול שלהם אל תת הקרקע טרם פסק ועדיין גורם להרס סביבתי מן החמורים שאירעו במדינה, ויש לנקוט צעדים מידיים להפסקתו.

זיהום סביבתי, בפרט של מי תהום, לא פעם מתאפיין בגילוי מאוחר של הנזק בשל “תקופת חביון” ממושכת. החומרים המזהמים עלולים להמשיך ולחלחל אל תוך הקרקע במשך שנים רבות לאחר שכבר הופסקה הזרמתם מן המפעל, ולגרום עוד ועוד נזקים. בית המשפט קבע כי טענת ההתיישנות איננה רלוונטית, מכיוון שהעניין הנו באירוע עוולתי מתמשך. אירוע מתמשך מוליד עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, תוך גרימת נזקים נוספים כל העת. לא זו אף זו. הכרה בעוולות מתמשכות במחדל של אי-מניעת נזקי זיהום נמשכים ובמחדל שבאי-תיקון נזקי זיהום שכבר נגרמו, מתחייבת אף לנוכח טיבו של הנזק שנגרם כתוצאה מזיהומים סביבתיים ומזיהום מים. עוד הוסיף בית המשפט כי הכרה בעוולות הנטענות כמתמשכות אף עולה בקנה אחד עם עקרון “הזהירות המונעת”. לפי עקרון זה, במקרים שבהם שוררת אי ודאות ביחס לאפשרות קרות הנזק, אך תוחלת הנזק גבוהה, קמה חובה לנקוט בצעדים למניעתו. 

למשרד עורכי דין וולר ושות’, ניסיון מקצועי של למעלה מ-40 שנה, בליווי, ניהול, הובלה וייצוג לקוחות, במגוון רחב של הליכים בתחומי המקרקעין, התכנון והבניה. המשרד מדורג על ידי חברת הדירוג BDI, כאחד המשרדים המובילים בישראל. לכל שאלה או בעיה, צרו קשר.