פרשנות חוזים: עקרונות, מגמות ופסיקה מרכזית

פרשנות חוזה בדין הישראלי נשענת על עקרון יסוד אחד: אומד דעת הצדדים – כלומר, התחקות אחר כוונתם המשותפת והאמיתית של צדדי החוזה בעת כריתתו. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג–1973, בטרם תיקונו בשנת 2011, נקבע כי חוזה יפורש לפי כוונת הצדדים כפי שמשתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות. נוסח זה ייצג גישה דו-שלבית: בשלב ראשון בוחנים את לשון החוזה, ובשלב שני, רק אם הלשון אינה מספקת, פונים לנסיבות החיצוניות כדי להשלים את התמונה. מכאן נגזר העיקרון שלשון החוזה היא נקודת המוצא לפרשנות, אך היא אינה חזות הכל.

מטרת-העל בפרשנות חוזה היא לתת תוקף לכוונה שהייתה לצדדים בעת ההתקשרות, מתוך הנחה שהחוזה נועד להגשים את רצונם המשותף. עיקרון חופש החוזים מחייב כיבוד רצון הצדדים, ולכן הפרשנות נדרשת, ככל הניתן, לשקף את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים. לצד זאת, הדין הישראלי מורה כי יש לפרש חוזים בתום לב ומתוך מטרה לקיים את החוזה באופן הוגן. המשמעות היא שבבחירת פירוש מתוך כמה אפשרויות, יועדף הפירוש ההוגן והמתיישב עם חובת תום הלב, על מנת למנוע תוצאה חוזית בלתי-צודקת. עיקרון זה אומץ בשיטתנו כחלק בלתי-נפרד מדיני החוזים, ומשמש כלי חשוב בהשלמת פרטים ובמניעת ניצול של לשון החוזה בניגוד לרוח ההסכם.

פרשנות לשונית מול פרשנות תכליתית

בבסיס דיני פרשנות החוזים בישראל עומדות שתי גישות משלימות: פרשנות לשונית (טקסטואלית) ופרשנות תכליתית. הפרשנות הלשונית מתמקדת בלשון החוזה, דהיינו בפירוש המילולי של המילים והתניות כפי שנכתבו. פרשנות תכליתית, לעומתה, מכוונת לברר את הכוונה של הצדדים, הסובייקטיבית, את תכלית החוזה, כפי שנגזרת מסוג העסקה וטיב היחסים בין הצדדים. למעשה, הפרשנות התכליתית היא שם נרדף למאמץ להתחקות אחר כוונת כל אחד מהצדדים, בין אם מתוך החוזה עצמו ובין אם מתוך הרקע או הנסיבות חיצוניות.

בעבר שלטה הגישה הדו-שלבית הנוקשה: תחילה בחינת הלשון, ולאחר מכן, רק במקרה של עמימות, בחינת הנסיבות. גישה זו הטעינה את לשון החוזה במעמד מכריע – ורק אם הלשון “אינה מדברת בעד עצמה”, הורשו בתי המשפט לפנות אל מעבר לטקסט. אולם הלכה זו התפתחה עם הזמן. בפסק הדין המהפכני ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון וייזום בע”מ (1995), קבע כב’ הנשיא אהרון ברק, שאין לבצע הפרדה מלאכותית בין הלשון לבין התכלית: יש לפרש את החוזה בדרך חד-שלבית, תוך התייחסות משולבת הן ללשון החוזה והן לנסיבות החיצוניות, במטרה להגיע לכוונה המשותפת לאשורה. במילים אחרות, כי הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג–1973‏,^[2] אינה מחייבת פרשנות החוזה בשני שלבים (תחילה בדיקת לשון החוזה ולאחר מכן, אם הדבר נדרש, בדיקת הנסיבות החיצוניות), אלא באופן חד שלבי שתכליתו בירור אומד דעת הצדדים, באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות גם יחד:

כלומר, ככל שקיים פער בין הטקסט הכתוב לבין כוונת הצדדים כפי שהיא מתבהרת מן הנסיבות, יד התכלית – אומד הדעת – תגבר על הדקדוק הלשוני.

עם זאת, הפרשנות התכליתית אינה מתעלמת מן הלשון, אלא משלבת אותה במשוואה: לשון החוזה היא הראיה המרכזית לכוונת הצדדים, אך אינה הראיה הבלעדית. עדיין נדרש “עיגון מינימלי” בלשון החוזה לכל פירוש מוצע, ולכל הפחות שלא יסתרה בעליל. במקרים רבים, לשון החוזה עצמה פתוחה למספר מובנים סבירים, ואז הנסיבות ועקרונות היסוד – כגון תום לב, הגינות וסבירות – יכוונו את בית המשפט בבחירת הפירוש הנכון. כך מתאזן המתח בין הטקסט לבין המטרה: הטקסט קובע את גבולות הגזרה, והתכלית מסייעת לבחור מבין האפשרויות את זו המגשימה באופן המיטבי את כוונת הצדדים ואת ערכי היסוד של השיטה.

יחסי הגומלין בין לשון החוזה לתכליתו אפוא מורכבים ועדינים. כיום מקובל שבכל פרשנות חוזה יש לתת משקל משמעותי ללשון, אך בה בעת לשקול את הנסיבות והקשר ההסכמי כדי לוודא שהפרשנות לא תסכל את כוונת הצדדים. למעשה, הלשון והתכלית הם שני פנים של אותה מטבע: הלשון מסמנת מה הצדדים אמרו, והתכלית מסמנת מה הם התכוונו. פרשנות נכונה תמזג בין השתיים באופן הרמוני. גישה אינטגרטיבית זו, מעניקה גמישות לפרשן החוזה, אך במקביל מציבה גבולות באמצעות דרישת העיגון הלשוני ועקרונות תום הלב.

התפתחות הפסיקה

על הלכת אפרופים נמתחה ביקורת רבה, בטענה שהיא פוגעת בעקרונות של ודאות מסחרית. על פי הביקורת, אם עד פסק הדין יכול היה צד להסתמך על לשון ברורה בחוזה, מעתה גם ודאות זו כפופה לפרשנות שפסק דין אפרופים נותן לה מרחב רב של אפשרויות, וגמישות רבה מעבר לטקסט הכתוב. מבקריה טענו שהגישה התכליתית מרחיקת הלכת פוגעת בוודאות וביציבות המסחרית: אם לשון החוזה אינה “מבצר בלתי חדיר” אלא פתוחה לנסיבות חיצוניות, הצדדים לא יוכלו לצפות את התוצאה המשפטית. על רקע ביקורת זו, החלה לחלחל המחשבה שיש לאזן מחדש בין הלשון לתכלית, ולצמצם את מרחב שיקול הדעת השיפוטי.

תיקון מס’ 2 לחוק החוזים (2011)

כחלק מהניסיון להשיב ודאות לפרשנות החוזה, תוקן סעיף 25(א) לחוק החוזים בשנת 2011. מטרת המחוקק המפורשת הייתה לשנות את הלכת אפרופים ולחזק את מעמדו של הטקסט החוזי, מתוך כוונה “להחזיר את החוזה לידיהם של המתקשרים. הנוסח שתוקן קבע כי “חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ולאור הנסיבות“. השמטת המילים “ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות” אותתה על כך שיש לקרוא את הנסיבות החיצוניות במקביל ללשון, אך לתת בכורה ללשון החוזה ככלי הפרשני הראשון. מכאן שמשפטית, נראה שהתיקון ביקש להשיב במידת מה את הגישה הדו-שלבית: ראשית לשון החוזה, ולאחר מכן נסיבות.

עם זאת, בהרכב העליון שדן בפרשנות התיקון (פרשת המוסד לביטוח לאומי נ’ סהר, 2012), רוב השופטים קבעו דווקא שהתיקון לא חולל מהפכה, ואולי אף הנציח את הלכת אפרופים בתוספת הבהרה לגבי חשיבות הלשון. המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין פרש את התיקון כעיגון החזון של אפרופים בחקיקה, בציינו שהתיקון “אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בהליך הפרשנות – מקום, אשר … למעשה כלל לא אבד לה”. לדעת רוב שופטי העליון, התיקון לא ביטל את הגישה התכליתית אלא רק הדגיש את חשיבות הטקסט במסגרת אותה גישה קיימת. דעות המלומדים התחלקו בהתאם. תמונת המצב לאחר התיקון הייתה אפוא מורכבת: הוא העצים את הוויכוח הפרשני במקום לסיימו, ובתי המשפט המשיכו להתלבט כיצד ליישמו הלכה למעשה.

פסקי דין לאחר התיקון (2012–2019)

במהלך העשור שלאחר תיקון החוק, ניתנו מספר פסקי דין חשובים שהוסיפו רובדי פרשנות. למשל, ב-ע”א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ’ פאראוורג’י (2014), במסגרת הדיון בפרשנות החוזה, עלתה מחלוקת בין שופטי ההרכב בנוגע למשמעותו של תיקון מס’ 2 לחוק החוזים (חלק כללי) משנת 2011. כב’ השופטת חיות סברה כי התיקון אינו חל על ההסכם הנדון (שנכרת ב-1995) ואינו משנה את עקרונות פרשנות החוזה שנקבעו עובר לתיקון, תוך הדגשת מעמדה המרכזי של לשון החוזה. לעומתה, כב’ השופט דנציגר חלק על עמדה זו וטען כי התיקון אכן שינה את אופן פרשנות החוזים. כב’ השופטת ברק-ארז נטתה לעמדת השופטת חיות, אך ציינה כי משקל לשון החוזה מול הנסיבות תלוי באופי החוזה ובנסיבות כריתתו (למשל, חוזה שנערך על ידי מומחים לעומת חוזה שנערך על ידי אנשי מעשה). יובהר כי מחלוקת זו הייתה בבחינת למעלה מן הצורך ולא הכרחית להכרעה בתיק.

ע”א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל בע”מ (2019)

נקודת ציון מרכזית נוספת היא בפסק הדין “ביבי כבישים”. בפסק דין זה, קבע כב’ השופט אלכס שטיין הלכה חדשנית באשר להלכת אפרופים. פסק הדין עסק בחוזה מורכב לביצוע עבודות עבור רכבת ישראל, והשאלה הייתה האם מדובר ב”חוזה יחס” פתוח המאפשר השלמות וסטיות, או ב”חוזה סגור” ממצה, אשר כל פרטיו נקבעו מראש. כל שלושת שופטי ההרכב (שטיין, עוזי פוגלמן ועופר גרוסקופף) הבהירו בהקדמה כי הלכת אפרופים עדיין חלה, אולם בדבריו של שטיין ניכר עידון של ההלכה ואבחנה מסוג חדש. שטיין ציין כי “הלכת אפרופים חלה על כל החוזים, אך לא כל החוזים נולדו שווים“. וכך החוזים נחלקים –

חוזה יחס (Relational Contract)

חוזה יחס הוא חוזה שנחתם בין צדדים במטרה להסדיר מערכת יחסים מתמשכת, בדרך כלל ארוכת טווח, אשר מאופיינת בחוסר יכולת אמיתית או מעשית לפרט מראש את כל תנאיה עד תום. בניגוד להסכמים חד־פעמיים או נקודתיים, חוזה יחס אינו יכול לכלול “התניה מלאה” לכל תרחיש אפשרי. הוא מניח מראש כי המציאות תשתנה, הצרכים יתפתחו, והצדדים יצטרכו להתאים את התנהלותם לאורך הדרך.

לכן, חוזה יחס נותר במודע “פתוח”: חלק מתנאיו מוגדרים בקווים כלליים בלבד, והשלמות או התאמות נדרשות במהלך חיי החוזה. מבחינה פרשנית, בית המשפט אינו מסתפק בלשון בלבד, אלא נדרש להפעיל שיקול דעת מהותי ואקטיבי. הוא יפרש את ההסכם לאור תכליתו הרחבה, ויתבסס על עקרונות יסוד של שיטת המשפט – תום לב, הגינות, סבירות ושיתוף פעולה. ההנחה היא כי הצדדים, בבואם להתקשר בחוזה יחס, ציפו לכך שמערכת היחסים תעוצב ותושלם לאורך השנים באמצעות אותם עקרונות.

כך, לדוגמה, בהסכמים לשיתוף פעולה עסקי, זיכיון, הפעלת פרויקטים ציבוריים או התקשרויות קבלניות רב־שנתיות, עשוי בית המשפט לקבוע חובות עזר שאינן כתובות במפורש – חובת גילוי, חובת עדכון, חובת התאמה לשינויים טכנולוגיים או רגולטוריים – הכול כדי להגשים את מטרות ההתקשרות ולהבטיח את תפקוד היחסים החוזיים בתנאים משתנים. חוזה יחס אפוא אינו רק מסמך משפטי, אלא מסגרת נורמטיבית הממשיכה “לחיות” ולהתעצב במהלך קיומו.

חוזה סגור (Fully Specified Contract)

לעומתו, חוזה סגור הוא חוזה מפורט, מקיף וממצה, אשר הצדדים ניסחו בזהירות ובדקדקנות כדי לכלול מראש את מכלול תנאיהם והסדריהם. חוזה כזה שואף לסגור את כל הפערים ולהכיל הוראות לכל מצב אפשרי, לרבות מנגנוני סיכון, חריגים, תרופות, מנגנוני שינוי ותנאים מתלים. המאפיין המרכזי של חוזה סגור הוא הרצון המודע של הצדדים לצמצם את מרחב שיקול הדעת של בית המשפט ולהשאיר את השליטה המלאה בידיהם, כפי שנוסח ונחתם במסמך.

בפרשנות חוזה סגור, ההנחה היא כי הצדדים ביקשו להסתמך על לשון החוזה כעל “חוקת היחסים” שלהם. מכאן נגזרת גישה פרשנית פורמלית ומצמצמת: בית המשפט יידרש להיצמד לנוסח המילולי, ולא ימהר לקרוא לתוך החוזה התחייבויות נוספות או להסיק משמעות ערכית מעבר למה שנכתב. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר ייווצר עוול מהותי או תוצאה בלתי־נסבלת מבחינה משפטית או מוסרית, ייטה בית המשפט לחרוג מן הטקסט ולשלב שיקולים נורמטיביים.

כך, למשל, בחוזים מסחריים מורכבים שנערכים לאחר משא ומתן ממושך בליווי משפטי – עסקאות מימון, חוזי בנייה במכרזים, חוזי רכישת מניות – נקודת המוצא היא שכל מילה נבחרה בקפידה וכל סיכון הובא בחשבון. במצבים אלה, הניסיון לטעון ל”פרשנות יצירתית” הסוטה מהכתוב כמעט ואינו מתקבל, אלא אם מדובר במצבים קיצוניים של חוסר תום לב מובהק או ניצול לרעה של תנאי ההסכם.

שטיין גרס שבעקבות תיקון 2011, עבור חוזים הנמצאים במרכז הספקטרום (לא יחס מובהק אך גם לא סגורים לחלוטין), יש להקנות מעמד בכורה ללשון החוזה. שינוי זה, לדבריו, השפיע בעיקר על אותם “מקרים גבוליים” שבהם החוזה ביניים – לא פתוח לגמרי אך גם לא מוחלט – ואילו לגבי חוזים קרובים יותר לקוטב חוזה-היחס, יוסיף לחול “משטר של פרשנות ערכית רחבה”, ולגבי חוזים הסמוכים לקוטב החוזה הסגור – יחול “משטר של כללים פורמליים שעיקרם פרשנות עובדתית צרה”. יישום מבחניו של שטיין בפסק הדין הוביל למסקנה שהחוזה הנדון היה חוזה סגור מובהק, משום שנערך במסגרת מכרז בין גופים מתוחכמים ולווה בליווי משפטי צמוד. לפיכך נפסק כי יש לדבוק בלשונו הברורה של החוזה, ואין להתיר למבקשת (הקבלן) להסתמך על נסיבות חיצוניות או על “השלמות אגב תום-לב” כדי לזכות בתשלומים שלא עוגנו במפורש בהסכם. במילים אחרות, זהות הצדדים – אנשי עסקים מנוסים, מיוצגים, יכולה כשלעצמה להטות את הכף לטובת פירוש מילולי וקפדני, מתוך הנחה שהצדדים התכוונו למה שכתבו באופן מדויק.

פסק דין ביבי כבישים אותת, אם כן, על מגמה בבית המשפט העליון לצמצם את השימוש בהלכת אפרופים לפחות לגבי סוגים מסוימים של חוזים. אף שהשופטים לא הכריזו בפירוש על ביטול ההלכה, נקבעו בו כללים המנחים מתי וכיצד להפעיל את הפרשנות התכליתית הרחבה: יותר בחוזים “פתוחים” או כשצדדים חלשים זקוקים להגנת בתי המשפט, ופחות בחוזים עסקיים סגורים ומפורטים בין צדדים שווי כוח.

תיקון 3 לחוק החוזים

לצד ההתפתחויות בפסיקה, קיים כיום גם מהלך חקיקה משמעותי בתחום, שטרם הבשיל. תיקון 3 לחוק החוזים (חלק כללי), התשפ”ד-2024, היא הצעת חוק שנועדה להגביר את הוודאות המסחרית וליצור פרשנות אחידה ל”חוזים עסקיים”. התיקון מכניס כלל פרשנות חדש ולפיו חוזים עסקיים יפורשו רק על פי לשון החוזה, אלא אם כן התוצאה תהיה בלתי סבירה, קיימת סתירה פנימית בחוזה, או שאי אפשר לקיים את החוזה בהתאם ללשונו. התיקון גם מעניק לצדדים לחוזה גמישות להחליט על כללי פרשנות חלופיים בתוך החוזה עצמו. 

הצעה זו, מבקשת לשנות את ברירת המחדל הפרשנית: לפי הנוסח הנדון, במקום “אומד דעתם של הצדדים” במובן הרחב, יקבע החוק כי פירוש החוזה ייעשה בראש ובראשונה לפי כללי פרשנות שהצדדים קבעו בחוזה עצמו (אם קבעו); בהיעדרם, בחוזה עסקי – פירוש לשוני בלבד (עם חריגים מצומצמים למניעת אי-צדק קיצוני), ובחוזה שאינו עסקי – פירוש לפי אומד הדעת כפי שמשתמע מלשון החוזה והנסיבות, תוך קביעת כללים למשקלם היחסי של הלשון מול הנסיבות.

עקרון תום הלב בפרשנות חוזים

עקרון תום הלב קבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) כחובה החלה על קיום של חיובים וזכויות הנובעים מהחוזה. עקרון-על זה מקרין גם על אופן פירושם של חוזים. בפועל, תום הלב מחייב לפרש חוזה באופן הוגן, כזה שאינו מקנה לאחד הצדדים יתרון בלתי-צודק או בלתי-צפוי מראש. פרשנות העומדת בסתירה חזיתית לחובת ההגינות ותום הלב – עלולה להיפסל או להיחשב כבלתי מתיישבת עם כוונת הצדדים. במילים אחרות, בית המשפט ינכיח את תום הלב בבחירת פירוש לחוזה, מתוך הנחה שצדדים סבירים התכוונו להתחייב זה כלפי זה בדרך הוגנת ומקובלת.

עקרון תום הלב מופיע בשני רבדים בהקשר הפרשני. ברובד הראשון, הוא מסייע להכריע בין פירושים שונים לטקסט חוזי. למשל, אם תניית פטור מנוסחת בצורה שניתן להבין אותה בשתי דרכים – האחת הגיונית והוגנת, והשנייה גורפת באופן המקפח את הצד שכנגד – חובת תום הלב תטה את הכף לעבר הפירוש המצמצם וההוגן. כך נמנעות “תוצאות חוזיות בלתי-הוגנות” באמצעות הפרשנות. בהקשר זה משתלבת גם הפרשנות נגד המנסח (contra proferentem) כנגזרת של חובת ההגינות: פרשנות חוזה תפורש, במקרי ספק, לחובת הצד שניסח את החוזה, מתוך הנחה שתום לב מחייב את המנסח להטיל על עצמו את האחריות לאי-בהירות.

ברובד השני, עקרון תום הלב משמש למילוי לקונות ול”השלמת” החוזה. הדין מטיל על צדדים חובה לנהוג זה בזה ביושר ובהגינות לא רק בשלב המשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים), אלא גם בקיום החוזה ובמימוש זכויות לפי החוזה (סעיף 39). מכוח חובה זו, בתי המשפט אינם מהססים לעיתים להוסיף תנאים או חובות לחוזה מכוח חובת תום הלב, במקרים בהם השתמעות החוזה מובילה לחסר, אבסורד או עוול.

לסיכום, עקרון תום הלב שזור לכל אורך תהליך פרשנות החוזה בדין הישראלי. הוא מבטיח שהפרשנות לא תהיה טכנית גרידא, אלא גם מוסרית וצודקת. עבור עורכי דין ושופטים כאחד, תום הלב הוא מצפן שלפיו יש לנווט: הוא מגביל פרשנויות אבסורדיות ובלתי-הוגנות, ובה בעת מספק כלי יצירתי למלא פערים בחוזה, הכול כדי להגשים את אומד דעת הצדדים ואת האמון ההדדי העומד בבסיס כל התקשרות חוזית.

מחשבות יישומיות לעורכי דין בניסוח ופרשנות חוזים

התמורות בהלכות הפרשנות אינן עניין תיאורטי בלבד; הן משפיעות באופן ישיר על עבודתם היומיומית של עורכי דין העוסקים בעריכת חוזים ובניהול סכסוכים חוזיים. להלן מספר תובנות יישומיות החשובות למנסחי חוזים ולמי שליווים חוזים:

• ניסוח מדויק ובהיר: הכלל הראשון נותר בתוקפו בכל גישה פרשנית – אין תחליף ללשון חוזה ברורה. על עורכי דין להשקיע מאמץ בניסוח מפורט, חד-משמעי וללא פערים. יש להימנע מביטויים עמומים או כפולי-משמעות, במיוחד בנושאים מסחריים מהותיים. ניסוח קפדני הוא קו ההגנה הראשון: בחוזה סגור וממצה, כפי שהראה פס”ד ביבי כבישים, בתי המשפט יכבדו את הכתוב ויימנעו מ”קריאה לתוכו” של תנאים נוספים. בכך המנסח המצוין מצמצם את הסיכון לפרשנויות בלתי-צפויות בעתיד.

• שילוב סעיפי פרשנות והבהרת כוונות: לאור האפשרות שצדדים יוכלו לקבוע כללי פרשנות פרטיים בחוזה, רצוי לשקול הוספת סעיף פרשנות בחוזה. סעיף כזה יכול לקבוע, למשל, ש”הצדדים מצהירים כי לשון החוזה משקפת באופן ממצה את כוונתם, ואין להביא בחשבון הצהרות או הבנות שאינן כלולות במסמך זה”, או לחלופין, לקבוע סדר עדיפויות לפרשנות: “בכל מקרה של אי-בהירות, יפורש החוזה באופן המגשים את מטרתו כפי שהיא נלמדת מנסיבות ההתקשרות”. סעיפי “הסכם שלם” (Entire Agreement) גם הם כלי מועיל – הם מבהירים שאין הסתמכות על הבטחות חיצוניות לחוזה – אם כי יש לזכור שאין בכוחם למנוע מבית משפט לבחון נסיבות חיצוניות ככלי פרשני. כלומר, סעיף כזה ימנע תביעה על מצגי שווא טרום-חוזיים, אך פחות ימנע בחינת נסיבות לשם הבנת אומד הדעת, במיוחד במצב עמימות. בכל אופן, עצם ההתדיינות על כללי הפרשנות בחוזה עשויה לכוון את הצד השני ולהרתיעו מטענות מאולצות בפרשנות.

• הדגשת תכלית החוזה במסמך עצמו: דרך פרקטית להגן על כוונת הצדדים היא לכלול הקדמה או רקע (Recitals) לחוזה המפרטים את מטרת ההתקשרות. סעיפי מבוא אלו, המצהירים למשל כי “הואיל והצדדים מבקשים לשתף פעולה בפיתוח פרויקט X לטובת…,” יסייעו לבית המשפט לזהות את התכלית הכללית. במידת הצורך, ניתן גם לציין במפורש עקרונות מנחים – כמו “הצדדים מתחייבים לפעול זה כלפי זה בתום לב ובשיתוף פעולה להשגת מטרות הסכם זה”. אמירות כאלה לא רק מזכירות את החובה החוקית, אלא גם יוצרות מצג שמשפיע על הפרשנות: קשה לצד לטעון לפרשנות אנוכית וקיצונית המתעלמת מתום הלב, כאשר החוזה עצמו מדגיש שיתוף פעולה והגינות כמטרה.

• התייחסות לזהות הצדדים וגודל העסקה: עורכי דין צריכים להיות ערים לכך שמידת המעורבות של בית משפט בפרשנות תלויה, הלכה למעשה, גם בזהות הלקוח ובסוג העסקה. אם אתם מייצגים חברה גדולה ומנוסה בעסקה מורכבת, דעו שבית המשפט (כל עוד הלכת ביבי כבישים מנחה) ייטה לראות בחוזה שלכם מסמך סגור שיש לפרשו לפי לשונו. לעומת זאת, אם הלקוח שלכם הוא צד פרטי חלש יחסית, או שהעסקה אינה סדורה עד תומה, יש להבהיר לו שמגרש המשחקים שונה: במקרה של סכסוך ייתכן שבית המשפט יאמץ גישה גמישה לטובתו, אך לא כדאי להסתמך על כך מלכתחילה. עדיף מראש להכניס לחוזה מנגנוני התאמה (כגון מנגנון שינוי כמויות, הצמדה למדד, מנגנון יישוב מחלוקות) כדי להפחית תלות בפרשנות שיפוטית.

• שמירה על תיעוד ונסיבות: בכל מקרה, מומלץ לתעד את שלבי המשא ומתן ואת ההבנות שהושגו מחוצה לחוזה. מלבד חשיבות התיעוד כראיה במקרה של טענת הטעיה או חוסר תום לב במו”מ, הוא גם יכול לסייע בפרשנות עתידית. אם יהיה צורך להוכיח “אומד דעת משותף” מסוים, התכתבויות והתנהגות הצדדים יהיו העוגנים לכך.

• הסתכלות לעתיד החקיקה: כיום ההלכה העדכנית היא תוצר איזון פסיקתי (שמשלב את אפרופים עם התאמות מסוימות). אולם, כפי שפורט לעיל, ייתכן שבקרוב יחול שינוי חקיקתי משמעותי. על עורכי הדין להיות עם האצבע על הדופק. אם וכאשר יעבור התיקון המוצע לחוק החוזים, יהיה צורך להתאים את אסטרטגיות הניסוח. למשל, אולי נכון יהיה להכניס הוראות פרשניות בחוזה עצמו כדי לנצל את האפשרות שהחוק ייתן לצדדים לקבוע כללי פרשנות פרטיים. בנוסף, אם אכן תיקבע הבחנה בין “חוזה עסקי” לחוזה פרטי, כל עורך דין יצטרך לסווג את העסקה שעל הפרק ולפעול בהתאם – ייתכן מצב בו הצדדים יעדיפו שלא להיחשב “עסקיים” כדי לא להיכנס להגבלת הפרשנות הלשונית, או להיפך.

לסיכום, פרשנות חוזים במשפט הישראלי היא תחום חי ודינמי, המשלב הקפדה על לשון מדויקת עם בחינה מעמיקה של נסיבות ההתקשרות ושיקול דעת ערכי ומשפטי. משרד עו”ד וולר ושות’ עוקב מקרוב אחר ההתפתחויות בפסיקה ובחקיקה, ומביא לידי ביטוי בעבודתו את העקרונות המרכזיים שנקבעו לאורך השנים – החל מאומד דעת הצדדים, דרך המתח המתמיד בין הטקסט הכתוב לתכליתו, ועד מרכזיותו של עקרון תום הלב והדיון הציבורי סביב גבולות הפרשנות.

מתוך ניסיוננו, אנו יודעים כי המסר לעוסקים במלאכה כפול: מצד אחד, חיוני לנסח חוזים בשפה בהירה, מפורטת ומדויקת, הצופה פני עתיד ומונעת פרצות; מצד שני, אין להתעלם מן התמונה הרחבה – האופן שבו עשוי ההסכם להתפרש בבית המשפט והערכים הנורמטיביים שילוו את יישומו. שילוב של דיוק לשוני עם מודעות לפרשנות המשפטית מאפשר ללקוחות המשרד להגן על זכויותיהם, להפחית מחלוקות מיותרות, ולחזק את עמדתם במקרה של סכסוך. משרד וולר ושות’ מעניק ללקוחותיו יתרון אסטרטגי: יכולת לנסח חוזה העומד במבחן המציאות והמשפט גם יחד. תכנון מוקדם, ניסיון רב-שנים, ניסוח קפדני וידע משפטי עדכני הם הכלים שבאמצעותם אנו מבטיחים שחוזה יגשים את ייעודו ויגן על רצון הצדדים וזכויותיהם לאורך זמן. צרו קשר כבר עכשיו.